פיצול אישיות
אם מנפים מאלבום הבכורה של קרן פלס את השירים המתקתקים, מגלים יצירה מעניינת ומקורית. תימורה לסינגר ניסתה ונהנתה
לקול של פלס צבע ו"אישיות" ייחודיים ורב מימדיים. לעיתים היא נשמעת ילדותית וחשופה, ולפעמים מבוגרת ומאופרת. אבל מה שמאחד בכל זאת את שירתה הוא חדווה ראשונית שנובעת ממנה ושנותנת את התחושה שהיא פשוט נהנית לשיר, לנגן ולהיות בתוך המוזיקה. פלס הכי מרגשת בפעמים שהיא נשמעת כמו חיוך עם דמעות. זה קורה בשירים מהסוג של (הלהיט) "איתי", שבהם קולה הוא שכבות של אופטימיות שמכסה, אבל לא ממלאה, סדקים של פסימיות.
הלחנים שלה יפים ומורכבים, לא מזדמזמים מעצמם, אבל נשמעים ידידותיים לאוזן. פלס עוברת בכבוד את מבחן ההלחנה גם כאשר היא נדרשת להעניק צלילים למילים של משורר, בשיר היחיד שלא כתבה את מילותיו - "יותר מדי" של יהודה עמיחי. התוצאה: מנגינה מצוינת בנוסח אתני מזרחי, שמיטיבה להמחיש את הטקסט הטעון.
לואי להב, המפיק המוזיקלי, יצר הפקה מוחצנת, בעלת עיבודים תזמורתיים עשירים. אל כלי המיתר, שבזמן האחרון נראה שאין הפקה ראויה לשמה שנעדרת אותם, נוספים גם כלי נשיפה. הם מעבים את צבעי האווירה, מעשנים אותם ונועצים בהם חינניות, כמו בשיר "שמעון השכן". הגודש בדרך כלל אינו שטאנצי, ובכל נגיסת הקשבה אפשר לגלות טעמים נוספים. זה קורה בין השאר בשיר "עוד יום", שבו פלס נשמעת רוקיסטית באופן שבו קולה מתחיל קר והופך לזעקות מגובות ביבבות חשמליות שלא אופיינות לשאר האלבום.
יש בדיסק עיבודים חכמים, שמכינים את השטח לקטעים צובטים. זה קורה בתזמונים יפים של השהיות, שיוצרים אפקטים מכמירים, למשל בסיום של "שמעון השכן": "היתה לו ידידה אחת", שרה פלס, וכאן באה פאוזה שיוצרת את הפואנטה במילה הבאה - "אולי".
בכלל, פלס יודעת לספר סיפור. הטקסטים שלה ציוריים ("מי רועה את זאבך במקומי") ומבריקים ("מתחייך לו בכי בגרון"), וכוללים ערכת ניתוח עם סכינים חדי אירוניה לצד משככי כאבים חומלים. חלק מהשירים מנציחים באמינות את הצד האסטרוגני במערכות היחסים (בנוסח השירים של מירי מסיקה ואיה כורם). אחרים משרטטים ברגישות סיפורים אנושיים ועצובים כמו חייו ומותו של "שמעון השכן" ו"אביתר" המצמרר ("גשם על אביתר, לילדים מכוערים לא קר").
קרן פלס מגישה את סיפוריה כמו שחקנית טובה, שמתמסרת לדמויות. אבל כשרון המשחק שלה אינו פוגם באותנטיות של שיריה, משום ש"אלה החיים" שלה.
