זו מלחמה, לא תוכנית ריאליטי

שלום לכם,

חיילים נפגעים, חיילים נהרגים. מלחמה.  

להפסיק את הריאליטי. חיילים בלבנון (צילום: רויטרס)

נכון לעכשיו, נדמה כי התמיכה בחיילים ובדרג המדיני, שהחליט על התגובה, חוצה גבולות, לאומים, עדות ודתות כנגד האויב - אירגון החיזבאללה. בינתיים יש קונצנזוס שמדובר במלחמה צודקת. אבל האויב הזה מיומן בשדאות ובחיילות בשטח לא פחות מניצול ולמידה בלתי פוסקת מהתקשורת, לדאבוני בעיקר מהתקשורת שלנו - זו המצולמת, זו שמשדרת בלי הרף, בתחרות גלויה בין שלושת הערוצים, תוך שילוב פרסומות בין דיווח על הרוג לראיון עם פצוע.

והאויב מצידו - רואה וקולט (קולטים ישראל בלבנון...) ומגיב מיד. הוא קולט את הרגישות שלנו, שאנו כל כך מתאמצים להציג (טייסים מתראיינים על רקע המטוס/מסוק לתקשורת ומתנצלים באנגלית רהוטה על שיגור פצצות לעבר ריכוזי אוכלוסיה), הוא קולט חוסר ביטחון מראיונות עם חיילים שלנו ומראיונות עם מפקדים בכירים כזוטרים.

אינני מוצא הבדל בין צילום תקריב של מפקד (מ"מ/מ"פ) בתדריך לפני יציאה מול חייליו הצעירים, ובין מפקד חטיבה או אוגדה שמתרברב או מנתח פסיכולוגית, מול פני האומה, את חסן נסראללה (ראש אגף מודיעין חיל האוויר בתדרוך יומי לתקשורת בתחילת השבוע).

הביקורת שלי היא לא נגד החיילים, אלא נגד הפתיחות של התקשורת. אני בעד צנזורה (למרות שזה נשמע רע...), בעד גבולות ורסן. אתם שם בערוץ 2, ערוץ 10 או ערוץ 1 - בבקשה מכם, זה לא עוד תכנית של "כוכב נולד 1-2-3-4", זה לא עוד פרק של ה"דוגמניות". למרות שהמרואיינים שלכם הם כמעט באותו הגיל, מדובר בחיילי סדיר או מילואים והם כמוכם, כמוני וכמו כולנו, נמצאם פה בעיצומה של מלחמה.

ואתם - גבירתי, דוברת צה"ל, אדוני הרמטכ"ל ואדוני שר הביטחון: דרושה החלטה אחת קטנה שלכם, לא מסובכת מדי, לא מסכנת חיים – להיפך אפילו. תנו מספר הנחיות ברורות וחד משמעיות שתכליתן להפסיק את תכנית הריאליטי החדשה הזו. אני מבטיח לכם מכובדי, שכמעט אף אחד לא יבוא בטענות. אנחנו אפילו נשמח ונרגיש טוב יותר לדעת שיש יד אחראית, בטוחה בעצמה ומכוונת, אם תסכימו לקבל כמה החלטות בנושא.

כמעט כולם ישמחו לכך, מלבד אולי כמה ממפיקי התכניות - שלא באמת מרימים את הראש לראות שאנחנו במלחמה אלא עסוקים באותה תחרותיות והישגיות בלתי מתפשרת על עוד אייטם מעניין, עוד צילום חודרני, שיהיה יותר מעניין מהמתחרים, או אולי בפניה נרגשת לחייל "ותיק" שחזר מלבנון בשנת 2000 בשאלה כמו: "אז מה עושים?". נו, באמת.

ופניה מיוחדת גם אל הכתבים, הפרשנים, והאלופים השונים שנקראו אל האולפן כדי לתת "זווית נוספת" לאירועים: בבקשה מכם, למרות שאתם נורא ביקורתיים, ולמרות שאתם "הייתם שם", ולמרות שאתם ממש כועסים - תפסיקו לספר לנו שהדרג הצבאי כועס על המדיני או להיפך, תפסיקו לספר לנו שהגבילו את אלוף הפיקוד ובקיצור, תפסיקו עם הרכילות הזאת. אני יודע שזה בוער בעצמותיכם אבל תנסו להתאפק עוד קצת. יש זמן לכל דבר ועכשיו זה זמן לאיחוד ולא לפילוג. עכשיו זה זמן להחדיר בציבור בטחון ונחישות ולא לזרוע פחד. אנחנו במלחמה, אז בבקשה תשתקו קצת ותפסיקו את הברברת הזו. שימו לנו קצת חוה אלברשטיין ואריק איינשטיין, יותר טוב מכל הברברת הזאת.

תודה מקרב לב,

גיל חן – תל מונד