אמנות או נטוס

המעבר של תערוכת הגמר השנתית, מהמבנה הנוכחי של בצלאל על הר הצופים לחלל ידידותי יותר, הוא שדרוג. הבית הזה ייזכר לעד כקומפלקס חדרים עם ארכיטקטורה דכאנית שכל תערוכה בו נראתה כמו מסע לתוך לבירינט. טרמינל 1 הישן, שנפרדנו ממנו קודם זמנו, הוא בחירה נהדרת ומלאה בגירויים שמזמינה פרישה למאות עבודות גמר של סטודנטים.

מלבד היותו חלל נרחב, הטרמינל הוא מקום שמסמן נקודת מעבר. בשביל הישראלים הוא דלת היציאה היחידה מתוך החלקה המוכה והחבולה שהם חיים בה. האופציה לצאת לחופשת קיץ כמו אזרח העולם, להעמיס מזוודה ומשפחה לתוך מכונית ולנסוע לאירופה דרך ביירות, אינה קיימת. טרמינל הוא גם איזור עם מטען סנטימנטלי עודף של פרידות ופגישות ומבעד לקיר הזכוכית הרחב שלו רואים מטוס ממריא דרך דמעה שקופה של משוררים ויוצרי קולנוע.

 אופיר עומר, "הגדר הטובה"

המעלות העיקריות של טרמינל 1 הן שהוא חלל תצוגה רחב המשתרע על שטח ענק של עשרות אלפי מ"ר ומעל לכל - קרבתו היחסית לתל אביב. נראה ששתי התכונות האחרונות הן אלה שבוגרי בצלאל עשו בהן את השימוש המושכל ביותר. בקומה השנייה של הטרמינל, קומת היוצאים, הדיוטי פרי וחדרי ה-VIP פזורות עבודות סטודנטים מהמחלקות השונות. הן מוצגות זו לצד זו לאורך המעבר המרכזי. סמוך יותר לשוליים מתחילים להיסגר יותר חללים ומעברים, כדי לאפשר תליית עבודות ציור, צילום ווידאו. 

ודאי לא ניתן להתייחס לכל. גם אין צורך. עבודת גמר היא הישג קצה של תקופת לימודים ולא שלב בהתפתחות של אמן פעיל. בתור שכזו, היא נקודת ציון בלבד, שנוצרה בעזרה ובהנחיה של מורים, בלחצי זמן ולפעמים בהחלטות של הרגע האחרון. אפשר בהחלט להתייחס למבנה ולחזור על הטענה המושמעת ביותר בפי המבקרים בו: קשה להבחין במערכת יחסים מעניינת בין החלל לעבודות, אלא באופן מקומי ואקראי בלבד. הייצוגים הוויזואליים של הטרמינל - שלטי ההכוונה, כותרות המותגים, מדרגות המעבר בין "כאן" ל"שם", הדרמה של אולם מקבלי הפנים - רובם נותרו בגדר זיכרון שלא נוצל דיו. נקודות המעבר אכן אוישו בבובות אדם, אבל אלו נשארו בגדר טיוטה של הרגע האחרון ולא החלטה שמציבה נוכחות ומזמינה להתעכב עליה.

מלאכת מחשבת

ובכל זאת, מספר טעימות מתוך שפע עבודות הגמר, חלקן נפלא:

נועה הגלעדי יצרה עבודת תלת מימד מזכוכית. בחלל שהוקצה לה, מול הקיר השקוף של הטרמינל, היא הציבה דימוי של טרקטור שכמו ברישום קו הוא מופיע במרומז וחלקיו תלויים בחוטי ניילון מהתקרה: חצאי גלגלים, חלק מהמושב, הגריל הקדמי עם המספר – הכל במלאכת מחשבת של זכוכית פניציה המייצרת רוח רפאים של כלי תחבורה חקלאי מיושן המנהל דיאלוג מרתק עם המקום בו הוא מוצב. המיצב של הגלעדי כולל גם כוננית לבנה, שעל מדפיה דפי סגסוגת זכוכית קטנים בערימות ועל הרצפה מוצבות כפות רגליים חלולות, הנפתחות כלפי מעלה כמו זוג נעליים. לא בטוח שהצבת עבודת הזכוכית האחרת, "שיבר', של נועז הראל ממש בצמוד אליה, כששתיהן נוגעות בשפה קרובה בזיכרון הפרטי, היתה נכונה.

הצבה אחרת בתוך המעטות בתערוכה שייכת לאנה גרינבנד שניצלה חדר קטן עם קיר אחד מזכוכית ויצרה בתוכו שחזור חווייתי, במבט לא סנטימנטלי ורווי הומור, של חדר ילדותה. גרינבנד ניסחה דגם של מקום שאין בו אובייקטים המנסים להידמות במשהו לדבר האמיתי: מיטת הנוער גדולה ומכוסה בדימוי שמיכה העשוי בגסות מכוונת מטפט מבריק בדוגמת טקסטיל, על כורסא תפורה בחבל שרועה דמות נערה המיוצגת בדו מימד גרוטסקי עם פני ליצן מאופרות לבן ואדום. הנערה יושבת בגבה לכניסה, מול ייצוג קרטוני של מחשב מדגם עתיק שמתוכו בוקעים קולות שונים של הקלדה, פתיחה וציוצי ICQ מוזרים. מנורה, שטיח מהוה, חתול ירוק היושב ומביט מבעד לזכוכית, גרינבנד מצליחה לייצר דימויים הקשורים בעבר מבלי לגלוש לטרמינולוגיה הקשורה בזיכרון ובגעגוע.

בסמוך מוצג מיצב וידאו מעניין בשחור לבן שיצר אסף שני בעבודת צוות עם סטודנטים אחרים. שני פתח צוהר צר וארוך בקיר. הצופה עומד בחלל מוחשך וחווה תחושה של נסיעת לילה ברכבת. מולו, על פני המסך הרוחבי, נעה עיר המצולמת בלילה. המבט מתקרב ומתרחק, מאיט בתחנות, נחסם מול קיר או עמוד בטון ואז שב ונפרש מחדש על פני כל הגגות עד לאופק. מופע הזיקוקים המרהיב, המנצנץ ברגע מסוים, מקבל פן אקטואלי והופך למופע הסיוט של התל אביבים. הנסיעה האיטית, המשנה גם את גובה המבט, חולפת לאיטה בתוך סלון יאפי עשיר, מתעכבת על פני חפצי נוי, ממשיכה למטבח ומגלה דמות גבר מצולמת בסטילס הנשענת אל השיש. מלפנים מבעבע פרקולטור בווידאו והמשחק המושכל בין הדוקומנטרי למבוים ובין הממשי למשוחזר מקבל תפנית חדשה. הזיהוי התל אביבי כמעט מתבקש והוא מיוצג דרך חללים ריקים עם כתובות בעברית, או במעבר על פני השוק הסיטונאי, ובכל זאת זוהי כל עיר, בכל מקום, בשעת לילה.

לורית ליבוביץ, "שעון חול לתל אביב" 

הפתעות נעימות

יש בתערוכה הרבה עבודות צילום, שחלקן נדחק יחד לאותו איזור, לחללים שנסגרו בקירות גבס לא מחופים ונוצלו במלואם, כולל המעברים ביניהם. ניכר ניסיון אמיתי במחלקה לצילום לייחד משהו מתוך עולמות פרטיים של הסטודנטים. אבל כמו בשנים הקודמות, מלבד בודדים, כולם מצייתים לשפה עכשווית אחידה, קלישאית, המחברת את הפרטי אל הכללי, את החוץ אל הפנים, פינות אינטימיות של זיכרון עם דיוקנאות סגופי קלסתר. לפעמים יש בזה עומק שמורגש בעבודות, כמו בחלל של ניקולס סמירנוף שהמבט שלו מעניין. סמירנוף הופך את חללי המגורים שלו למקומות שמלבד היופי הם גם טעונים במתח בין הניסיון לחזור ולהיות שם, באמצעות הצילום, לבין הידיעה על חוסר האפשרות.

ליורדים לקומה הראשונה מזומנות מספר הפתעות נעימות בתערוכה של בוגרי תואר שני מ-15 בתי ספר גבוהים לאמנות, 'טובין להצהרה'. אחת מהן היא עבודת הווידאו הקטנה והמדויקת של אנדריאס ליקה, בוגר האקדמיה לאמנויות יפות בהלסינקי, "Remembering a Place", מספר כתמי אור המוקרנים אל הקיר, בתוך אחד מהם משורטטים בעדינות עץ וקיר בית, באחר שלוש מכונית קטנות הנמצאות בתנועה איטית של התקרבות והתרחקות זו מזו, עוד כתם במעלה הקיר החשוף ובתוכו משורטט בקו דק כדור פורח. מבין עבודות הצילום אפשר לציין לטובה את אלעד שריג שמציג שתי סדרות טיפולוגיות, בתוכן שלושה אולמות ספורט על קווי הסימון, תחושת ההעומק, הריק וריבוי הפרטים, השוליים לכאורה, שבונים את התמונה כמסמך תרבותי. הצילום של שריג מזכיר באיכותו את הפרויקטים של סטודנט אחר מבצלאל, אליה רבינוביץ', שנסע מכאן לפני שנים.

חוויה נעימה של מפגש עם אמנות מספק בנימין אושאר, בוגר הבוזאר של ליון, שמציג חלל עם עבודות רישום: מספר סדרות בפורמטים קטנים ובינוניים עם רישומים של חלקי כלי תעופה ומכשירים שונים הנעים בין הפנטסטי לממוכן ולכמעט אורגני. פשוט, חכם, מדויק ובדיאלוג מבריק עם תולדות האמנות.