שורשי הכישלון בסיבוב הראשון
מלחמת לבנון השנייה היא גורלית מכדי שיכריעו בה רשלנות וטראומות חסרות בסיס על "בוץ" ו"כיבוש"
הסיבוב הראשון במלחמת לבנון השניה הסתיים בכישלון. היו לממשלת ישראל כל הידיעות המצביעות על הסכנה, דווח על מספרי הטילים שבידי חיזבאללה, על טווחיהם ועל סכנתם, ואף-על-פי-כן איש לא שיער ולא העריך לפני המלחמה כי בתום שבועיים ומחצה עוד יישבו כל תושבי ישראל מחיפה וצפונה במקלטים וחדרי ביטחון. ההתעלמות מן הסכנה השתלבה באמונה תמימה שיש תרופה בטוחה: מהצהרות ראש הממשלה ושר הביטחון בפתיחת המערכה, כמו גם ממהלכיו הראשונים של צה"ל, עולה כי הייתה הנחה מוסכמת שחיל-האוויר יצליח להכות בחיזבאללה מכה מהממת, ועל כן הנצחון מובטח. איפה שורשי הכשלון?
הראשון שבהם הוא במישור הערכי: האמונה בקשר שבין צדק לניצחון, ובין חוסר צדק לכישלון. שורשיה של אמונה זו עוד במלחמת ששת הימים, אז התחלנו להאמין שניצחוננו מעיד על צדקתנו. אחר-כך לבשה הטעות הזו את פניה השניים - אנו נכשלים כי אנו כובשים ואיננו צודקים, כך בשטחים וכך בלבנון. כל הכישלונות הוסברו על רקע זה. "מלחמת יש ברירה", כך הוגדרה אז האי-מוסריות של המלחמה, ונכשלנו כי הייתה זו מלחמה בלתי-מוסרית ובלתי-צודקת. כישלונות בהתמודדות עם האינתיפאדות הוסברו בנימוק שאי-אפשר לנצח עם הנלחם על חירותו. הבריחה מלבנון הוסברה בכך שצה"ל היה שם צבא כובש, ולכן לא היה לו סיכוי לנצח.
אם חוסר המוסר הוא סיבה לכישלון, כי אז צדק ומוסר הם כמובן סיבה מובהקת לניצחון. על כן, כאשר חיל-האוויר יצא למתקפה על לבנון, יצאו המנהיגים והתקשורת בהצהרות רהב. "הפעם העם מאוחד", "עכשיו זו מלחמה צודקת", זעקו כל אלה שפעם הסבירו שהכיבוש הוא מקור אסוננו, ועתה היו משוכנעים בניצחוננו. ולמה המלחמה הזאת הפעם צודקת? כי הפעם אין כיבוש ויש גבול בינלאומי מוכר, ואפילו העולם מכיר בצדקתנו. לענייננו הפעם חשובה המסקנה: כיוון שהמלחמה צודקת - הניצחון מובטח. כך יצאה ההנהגה המדינית והצבאית, התקשורת ורוב העם אחריה למלחמה שיש לה רק תוצאה אפשרית אחת - ניצחון.
אולם כל זה הבל. אין קשר בין ניצחון לצדק. במלחמה מנצחים אלה שהם חזקים יותר, חכמים יותר ומוכנים יותר, לאו דווקא צודקים יותר. וההיסטוריה גדושה סיפורי כישלונות של עמים צודקים וניצחונות של נבלים. לכן, אף שהפעם אנחנו צודקים - לפי גרסה זו - ורוב העולם תומך בנו או לפחות מבין אותנו, מתברר שכל זה לא מספיק כדי לנצח. נראה כי תכנון המלחמה לא הצטיין בחכמה והביצוע לא הצטיין ברמת אמון והכנה מספיקת, והצדק לא עזר. התיאוריה של הקשר בין צדק וניצחון הופרכה שוב.
הטעות השנייה היא במישור המנהיגותי-פוליטי. במהלך המלחמה על "רצועת הביטחון" התברר כי חיזבאללה הוא אויב אכזרי, ערמומי, חסר מעצורים ומאומן היטב. צה"ל לא הצליח להביסו. בסופו של דבר, כעבור שנים, נסוג צה"ל בבהילות. אילו הייתה לנו מנהיגות אחראית, תקשורת שקולה ועם חושב, מיד לאחר הנסיגה צריך היה לנתח את העובדות, להבין שנכשלנו בקרב היבשתי ולהכין את חילות היבשה לקרב שבו ננצח גם בזירה זו.
זו לא הייתה אמורה להיות משימה פשוטה. לצבאות סדירים היו לאורך כל ההיסטוריה קשיים בהתמודדות עם לוחמת גרילה. האופי והתכונות של קצינים בצבא סדיר וסוג האימונים שעוברים הלוחמים אינם מכשירים אותם להתמודדות בלתי-שגרתית כזו. דרושים היו בצבאות הסדירים מפקדים יוצאי דופן, כמו וינגייט בצבא הבריטי, כדי להתגבר על דפוסי החשיבה הצבאיים השגרתיים ולמצוא שיטות ודרכי לחימה ההולמות את המציאות השונה. אולם הנסיבות הפוליטיות והציבוריות של הנסיגה מלבנון לא הותירו מקום לניתוח אמיתי ולהסקת מסקנות.
"הישג" לא מתחקרים
המנהיגים היו עסוקים בהסברה שבעצם הבריחה מלבנון היא הישג, ואם זה הישג, אין צורך לקלקל אותו בתחקירים. התקשורת מצידה חגגה יחד עם חלקים מהעם את סיום הכיבוש, וכמובן שלא נותר מי שיאמר לצבא שצריך להתכונן למלחמה הבאה על יסוד הכישלון בקודמת. להצדקתו של צה"ל צריך להוסיף שמיד לאחר הנסיגה מלבנון פרצה האינתיפאדה השנייה, שהייתה קשה ומסוכנת וכל תשומת לב הצבא הופנתה להתמודדות עמה. אולם בכל זאת, הידיעות על אספקת הטילים לחיזבאללה הוסיפו להגיע, וצריך היה להכין תשובה ותוכנית לסכנה הקשה מצפון.
התשובה שהוכנה הייתה מורכבת משני חלקים: חיל-האוויר, שינחית מכת מחץ על חיזבאללה, והתמיכה הבינלאומית שתקבל ישראל כאשר תילחם על הגנת גבול בינלאומי מוכר ומוסכם. אלא שאז התברר שאין די בכך. חיל-האוויר היכה במלוא כוחו, ארצות-הברית מעניקה ביינתים גיבוי ללא הגבלת זמן, אך חיזבאללה, לא זו בלבד שלא נכנע - אלא שיצא למתקפת נגד מרשימה ואכזרית.
כך מסתיים הסיבוב הראשון במלחמה. לממשלת ישראל אין עתה ברירות רבות. היא התחייבה לניצחון, אך לניצחון יש שני צדדים. הצד המנצח צריך להיות בטוח בניצחונו, ואת זה קל יחסית להשיג בעזרת מערכת יחסי ציבור משומנת. החלק השני הוא הקשה וגם האמיתי - הצד המובס צריך להכיר בכישלונו. חוסר ההבנה של עיקרון זה היה לנו לרועץ בבריחה מלבנון וגם בהתנתקות מעזה. דוברי הממשלה בשני האירועים הכריזו ושכנעו שזהו ניצחון, אלא שהצד המובס הבין אחרת, שוכנע שהוא ניצח - ויצא למערכה נוספת. לכן הפעם הכרחי שהתוצאה תהיה תבוסה חד-משמעית של חיזבאללה. תוצאה כזו אי-אפשר להשיג בלי הכרעה בזירה היבשתית.
אלא שבעניין זה יש סיבה לדאגה: כמה אירועים בתחילת המלחמה מעוררים ספקות ביחס למוכנות צבא היבשה. אין מנוס לפיכך מלהזכיר לפיקוד הצבא כי בלא מחשבה מקורית וחדשנית ובלא הכנת החיילים למשימה הבלתי-שגרתית, הם עלולים לאכזב את העם ולהביא בתוך זמן לא רב לחידוש המלחמה. היסוס ולבטים בניהול הקרב הם מרשם בטוח לכישלון, ועל כן בתכנון וביצוע הקרב היבשתי, צריכים המפקדים גם להשתחרר מן הטראומה של "הבוץ הלבנוני" ו"סכנת הכיבוש". במערכה צבאית להשגת הכרעה אין אפשרות להימנע בשעת הצורך מכיבוש שטח, ומעבר לכך - אם מתחילים לדבר על כוח בינלאומי, מוטב שצה"ל ימסור את השטח לכוח כזה מאשר חיזבאללה, שספק אם ימסור אותו ברצינות.
המלחמה השנייה בלבנון היא בעלת חשיבות גורלית מכדי שאמונות חסרות בסיס, טראומות משוללות יסוד ורשלנות יכריעו בה. לסיבוב השני צריך להתכונן היטב.
ד"ר יעקב חסדאי, אלוף-משנה (מיל'), היסטוריון ומשפטן
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
