מדוע, לעזאזל, המדינה לא לוקחת אחריות?

מלחמה. "מלחמת אין ברירה", כך הכריז שר הביטחון עמיר פרץ. זה היה 16 יום לאחר שהחלה הכתישה בחיזבאללה; לאחר הרוגים ישראלים רבים, הן אזרחים יהודים, ערבים ודרוזים, והן חיילים עשויים ללא חת בשדה הקרב; לאחר מאות נפילות קטיושות בעומק העורף הישראלי; לאחר התכנסות תושבי הצפון במרכז הארץ; לאחר שכל המדינה צמודה לרצף האירועים המשודרים בכל מדיום תקשורתי. עכשיו החליטו בממשלה שזה כבר לא מבצע, זה כבר לא אירוע חריג בשמי המזרח-התיכון. זו מל-ח-מה.

מדינת ישראל מתמודדת בימים אלו עם איום קיומי קשה. העורף הישראלי יודע שהמערכה הנוכחית קשה לצה"ל ולמערכות הביטחון, ויודע שזו שעתו המכרעת. גם כל אסטרטג צבאי, כל מצביא, כל גנרל ואדמירל, כל רמבו עטור צל"שים, כל פוליטיקאי בקבינט הביטחוני, יודע שבלי עורף אזרחי חזק אין סיכוי לניצחון במערכה צבאית, ובפרט במערכות צבאיות המתמשכות זמן רב.

קריאת הממשלה לתמיכת העורף מתקבלת בחברה הישראלית באמביוולנטיות מוקצנת. רבדים גדולים שלה, שהרגישו את נחת זרועה הכלכלית של ממשלת ישראל תחת תורת הקפיטליזם הדורסני, נקראים היום לדגל. יש רבדים קטנים שממשיכים לסחור בבורסה, שלמרבה הפלא מתרוממת בתוך בועה כלכלית. יש רבדים קטנים שקנו בכסף רב "שקט" מהמלחמה בטירות עלומות ברחבי

 העולם. יש קבוצות כלכליות מבוססות מיישובי קו העימות שהתכנסו במרכז הארץ הבטוח. יש את השמאל הקורא להפסקת ההרג בלבנון, יש את קבוצת המתנחלים המפונים שבניהן לוחמים בחזית. יש הקוראים (כמוני) להילחם מלחמת חורמה במשולש הטרור טהרן-דמשק-ביירות.

לאור התמהיל המגוון של החברה הישראלית, על רקע ה"התכנסות" של תושבי הצפון במרכז ובדרום הארץ והפיכת רוב יישובי קו העימות לערי רפאים, בולטת קריאת הממשלה לעורף להתחזק. אך אזרחי ישראל מתחילים להבין שגם בשעת חירום הממשלה מסירה מעצמה את האחריות כלפיהם. היא משתמשת בארגוני הסיוע ועמותות החסד בצורה בוטה כדי למלא את החללים שיצרו הממשלות בהחלטותיהן. נעזרת במסעי התרמות, נתמכת בקמפיינים מתוקשרים - העיקר לא לשאת באחריות כלפי האנשים הספונים במקלטים ובמחסות מאולתרים.

החברה הישראלית, על כל רבדיה, תבנה עורף חזק בהגנה על הבית והמולדת. אבל לאחר המלחמה היא גם תשאל שאלות נוקבות ביותר:

• מדוע בעתות מלחמה שר האוצר לא משלם את שכר עובדי העיריות ביישובי קו העימות, שמזה מספר חודשים לא מקבלים תשלום על עבודתם?
  

• מדוע ממשלת ישראל לא מציפה את המקלטים במזון, תרופות, טלוויזיות, מחשבים, מזרנים, שמיכות, מים, ממתקים וצעצועים?
  

• מדוע ישראל לא מעמידה לרשות התושבים עובדי מדינה, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, רופאי משפחה, מורים ועובדי שירותים, שיגויסו בצו חירום חברתי?
  

• מדוע המדינה לא דואגת שאזרחים מהשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות לא יהיו רעבים?
  

• מדוע משרד הבריאות והביטוח הלאומי לא מסייעים לנכים וזקנים נטושים ביישובי הצפון, וכן, גם בחיפה ה"אדומה"?
  

• ושאלת השאלות: מדוע, לעזאזל, בימי מלחמה הממשלה לא לוקחת אחריות על מצבם העגום והקשה של מאות אלפי אזרחים, המתמודדים עם מצוקות שנוצרו כתוצאה מהלחימה?
  

ממשלה באה וממשלה הולכת. אידיאולוגיה כלכלית קמה ואידיאולוגיה כלכלית נופלת. דוקטרינה צבאית עולה ודוקטרינה צבאית נכחדת. בימים אלה אין לעם ישראל מנגנון זמן לבחינת אפשרויות אחרות לקיומנו. במלחמה יש לנו רק ברירה אחת ויחידה. ובכדי לבנות עורף חזק עלינו להתאחד, לעמוד איתן בסולידריות יהודית-ישראלית מאחורי צה"ל.

בספר ויקרא (י"ט, 18) כתוב "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". עם המשפט התנכ"י מלא התובנות הזה נבנה עורף חזק לצבא מנצח.

• יצחק ג'קי אדרי הוא גיבור סרט התעודה "זהב לבן עבודה שחורה" שבעקבותיו ייסד את עמותת "מת"ח"