"תחזקנה ידי כל בנינו"

כמעט 120 שנה אחרי שכתב חיים נחמן ביאליק את השיר "ברכת עם", המבקש לחזק את ידי העושים במלאכת בניין הארץ, חוזר המשורר אילן שיינפלד אל השורות ההן ותוך הכנסת שינויים והתאמות למציאות החיים המשתנה, נוסך בשיר משמעויות חדשות שמהדהדות על רקע המלחמה בצפון ובדרום.

שיינפלד, שהיה מבין הכותבים הראשונים נגד המלחמה בלבנון בשנת 1982, מבקש הפעם לחזק את העושים במלאכת ההגנה על הארץ הבנויה. "כל המעשה הזה מאד קשה לי כי תמיד הייתי איש שמאל", הוא אומר. "כתיבת שיר שמצדד במלחמה וקורא להיכנס לתוך שטח ריבוני של מדינה אחרת ולחרב אותו, לא קלה לי. למעשה, היא בלתי נסבלת". שיינפלד ממשיך ומסביר: "מלחמת לבנון הראשונה היתה מלחמה ארורה וכתבתי ודיברתי נגדה בכל הזדמנות שרק ניתנה לי. עכשיו, אנחנו שוב בלבנון במלחמה אחרת. אסור לנו, המשוררים, לשכפל את קולותינו מן המלחמה ההיא אל המלחמה הזו. בניגוד למלחמה הארורה ההיא, זוהי מלחמה צודקת. על כל זוועותיה, היא צודקת. לו המתנו עמה עוד איזה זמן, היה גורלנו מר שבעתיים. מִנעו ממני דברי צדקנות, גדלתי עליהם כל חיי. זוהי עת אחרת".

שיינפלד התלבט באם לפרסם את השיר והחליט להמתין. שבוע עבר ובמהלכו החלו לבצבץ במוספי הספרות שירי מחאה וטקסטים נגד המלחמה. "זה נורא הכעיס אותי, העובדה שאנשים לא מצליחים לראות את השוני בנסיבות ומשכפלים את עמדותיהם שאינן רלבנטיות עוד. כאילו הם מתעקשים לא להבין שאנחנו נמצאים בחזית בתוך מלחמה הרבה יותר גדולה מאיתנו, מלחמה שהחלה ב-11 בספטמבר, מלחמה של האיסלאם הרדיקלי במערב. אין לנו ברירה, אנחנו מוכרחים להגיב. אי אפשר לשתוק על עניין החטופים, אי אפשר לשתוק כשטילי החיזבאללה מכוונים אלינו והופכים חצי ממדינת ישראל לפליטים. אם החיזבאללה פועל משטח אזרחי, צריך לקרוא לתושבי דרום לבנון לעזוב את בתיהם ופשוט להפגיז. זו הדרך היחידה. מול הנסיבות האלה אני נחרד לשמוע קולות שקוראים לאולמרט 'רוצח' ולממשלת ישראל 'ממשלת דמים'. זה לא שהפכתי לאיש קונצנזוס או לאוהב מלחמות, אבל זוהי עת אחרת, הנסיבות השתנו, המציאות אינה אותה מציאות".

בַּמְּטוֹסִים, בְּסוֹלְלוֹת הַיֶּרִי, בְּעֶמְדוֹת הַפִּקּוּד, בַּתַּצְפִּיּוֹת, וְאִשַּׁם

בּוֹעֶרֶת בְּחוּצוֹת עָזָה וּבְעָרֵי לְבָנוֹן, בָּרְצוּעָה וּבְבֵּירוּת, עַד תִּשַּׁם.

בַּל תִּפֹּל רוּחֲכֶם וּבַל יִשָּׁמֵט בָּכֶם לִבְּכֶם. הַמְשִׁיכוּ לְהַרְעִישׁ שָׁם.

וְלֹא יִהְיֶה בָּכֶם מוּג לֵב. וְלֹא יָקוּם בָּכֶם סַרְבָן. וְלֹא יֵעוֹר בָּכֶם אָשָׁם.

תַּחְזֵקְנָה יְדֵי כָּל בָּנֵינוּ הַמְּחוֹנָנִים אֶת חַיֵּינוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם.

אֶת לֶכְתְּכֶם מֵעִמָּנוּ וּמֵעִם חֵיק הוֹרֵיכֶם אֶל צוּרִים וּנְקָרוֹת, לְהָטִיל אֶת חַיֵּיכֶם בַּכַּף,

אֶת זְחִילַתְכֶם בֶּעָפָר, אֶת לְחִיכַתְכֶם אֶרֶץ דָּמִים, אֶת נִשְׁקְכֶם הַחַף,

בְּחַפֶּשְׂכֶם מְאוּרוֹת אוֹיֵב, מִצְבּוֹרֵי טִילִים וּמַשְׁגְּרֵי טִילִים בַּנּוֹף אֲשֶׁר נָאַף

עִם קַנָּאֵי דָּת וְעִם רַהֲבַּם שֶׁל שַׁלִּיטִים, אֲשֶׁר עָרְצוּ גְּבָרִים, נָשִׁים וָטַף

לִהְיוֹת מַסְוֵה לִמְשַׂנְּאֵינוּ, וְהֵם בָּנוּ תַּחְתֵּיהֶם מַחֲנוֹת, אֲגַף אַחַר אֲגַף.

הֵן סוֹפְרִים אָנוּ אֶת חוֹבְכֶם, וְחָבִים אָנוּ לָכֶם אֶת נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְאֶת זֵעַת הָאַף.

עָלוּ עַל לְבָנוֹן וְגַם עַל עַזָּה בְּמַחְרֵשׁוֹת וָמֶלַח. הַחֲרִיבוּן עַד אֵין תּוֹשָׁב.

הִפְכוּ אוֹתָן מִדְבָּר צָחִיחַ. עִיִּים שֶׁל חֳרָבוֹת. עֵמֶק עָכוּר, לֹא מְיֻשָּׁב.

כִּי כָּמַהְנוּ לַשָּׁלוֹם וּבוֹ רָצִינוּ, וְאֶת בָּתֵּינוּ הֶחְרַבְנוּ קֹדֶם, וְהָיוּ לְמַתָּת לֹא נֶחֱשָׁב

בְּעֵינֵי הַמְּרַצְחִים הָאֵלֶּה, עֲטוּרֵי זָקָן וְסֶרֶט גִ'יהָאד, הַקּוֹרְאִים "טֶבַח עַכְשָׁו!"

וְאֵין בָּהֶם לֹא אַהֲבָה וְלֹא שָׁלוֹם, וְאֵין לָהֶם לֹא אֵל, לֹא אָב.

אִם לֹא אֶת הַטְּפָחוֹת, אֶת הַמַּסָּד הַחֲרִיבוּ. רַב לָכֶם אָחַי, עֲמַלְכֶם לֹא שָׁוְא.

קַו ת"ח ות"ט, קַו קִישִׁינֵב, קַו לֵיל הַבְּדוֹלַח, קַו אוֹשְׁוִיץ, כֻּלָּם קַו אֶחָד.

כֹּחֵנוּ הוּא בְּזִכְרוֹנֵנוּ. בִּידִיעַת הִשְׁתַלְשְׁלוּת הַדָּם. לֹא לַשָּׁוְא נוֹסַד

לָנוּ כָּאן בַּיִת, וְעַתָּה לֹא נְוַתֵּר עָלָיו, גַּם אִם יַעֲלֶה בִּמְחִיר דָּמִים. אִם חֲשָׁד

עוֹלֶה בָּכֶם, אָחַי, צוֹדְדוּ אֶת קְנֵיכֶם וִירוּ. שֶׁלֹּא נֵלֵךְ אֲנַחְנוּ לְפִי חֶרֶב. וְאִם רָצַד

בָּכֶם אוֹר הַתְּבוּנָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל כָּל אָדָם, כַּבּוּהוּ. זֶה זְמַנָּם שֶׁל הַנִּצּוֹד אוֹ שֶׁל הַצָּד.

עַם קַו לְקַו אֲנַחְנוּ. מִקַּו לְקַו קוֹמַמְנוּ אֶת שִׁמְמַת עַמֵּנוּ וּבָנִינוּ בִּנְיַן־עַד.

אִחֲזוּ בִּידֵיהֶם וּלְכוּ, לְכוּ עִמָם אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה שֶׁאָרַב.

אַל תֶּחְרְדוּ. הֵן כֹּל אִישׁ וָאִישׁ אֶת מוֹתוֹ עַל פָּנָיו גָרַב.

הַכְּאֵב עֲלֵיכֶם מְיָרֵא כֹּל לֵב, בְּנֵי עַם נֶחְרָב.

בַּל יִהְיֶה זֶה דַּמְכֶם. יִהְיֶה זֶה דָּמַם הַזָּב.

אַךְ אִם יָסוּף בָּכֶם אִישׁ, הוּא לֹא יִפֹּל לַשְּׁוָא.

אַל תֹּאמְרוּ קָטֹנּוּ. אָחֲזוּ אִישׁ בְּיַד רֵעֵהוּ, הַהוֹלְכִים לַקְּרָב.

וְהַמְטִירוּ אוֹתָן עַל כְּפָרִים וְעַל עָרִים וְעַל בָּתִּים עַד יִקְרְסוּ.

הִרְגוּ בָּהֶם, הַקִּיזוּ אֶת דָּמָם, הַחֲרִידוּ חַיֵּיהֶם, לְבַל עוֹד יְנַסּוּ

לְהַחְרִיבֵנוּ, עַד שֶׁנִּשְׁמַע מֵרָאשֵׁי הֵרִים מִתְפּוֹצְצִים, שֶׁנִּדְרְסוּ

בַּעֲקֵבֵיכֶם, קוֹלוֹת תְּחִינָה וָנֶהִי. וַעֲלֵיהֶם בּוֹרוֹתֵיהֶם יְכַסּוּ.

מִי בָּז לְיוֹם דָּמִים, בֻּזּוֹ יְבַזֵּהוּ. מַלְּטוּ אֶת עַמְּכֶם וּמִלְחָמָה עֲשׂוּ.