מלחמת שולל ואיוולת
המלחמה האמיתית על הבית היא בין הקונצנזוס הקדוש המתכנס סביב הדגל, לבין אלו שקוראים עליו תגר, ומבינים שהכוח העיוור מייצר היום את אויבי המחר
מאז החלה המלחמה בלבנון נשמעים יותר ויותר קולות בתקשורת - הן של עיתונאים ופרשנים והן של אינטלקטואלים למיניהם - המתארים את המערכה הנוכחית כ"מלחמת קיום", "מלחמה על הבית" ו"המשך מלחמת העצמאות". ואכן, כולם צודקים, אין אלו קלישאות נבובות: אכן מדובר במלחמת קיום, מדובר במלחמה על הבית, מדובר בהמשכו של המאבק לעצמאות. אבל מלחמת הקיום אינה בין מדינת ישראל בעלת הנשק הגרעיני והטילים הבליסטיים, מאות מטוסי הקרב ומסוקי התקיפה, אלפי הטנקים וקני הארטילריה, לבין 2,500 לוחמי החיזבאללה על 10,000 הרקטות שלהם. מלחמת הקיום אינה בין ארגון קטן וקיצוני, שנולד כתוצאה מן ההחלטה המגלומנית של אריאל שרון ומנחם בגין לעשות סדר חדש בלבנון, לבין מדינת ישראל. המאבק הצבאי בלבנון הוא עימות קטן ומוגבל, שעיקר קורבנותיו הם אזרחים תמימים משני הצדדים. המלחמה האמיתית היא על דמותה ונפשה של מדינת ישראל.
זו מלחמה ללא אש, המתנהלת בתוך גבולותיה של ישראל - אבל תוצאותיה חשובות הרבה יותר מן המאבק בין ישראל לחיזבאללה בלבנון. זוהי מלחמה על ערכים, על מהותו של אומץ אזרחי, על אמירת אמיתות גם אם הן כואבות ובלתי פופולריות, וגם בעת רעום התותחים; זוהי מלחמה על דמותה ועתידה של ישראל כמדינה ערכית. המלחמה הזו היא אכן מלחמת מעטים מול רבים: בין מתי מעט, שמאז נורתה הירייה הראשונה קראו למלחמה זו בשמה הראוי - מלחמת שולל ואיוולת, לבין אלו שיזמו אותה, מנהלים אותה ונותנים לה רוח אידיאולוגית גבית. זו מלחמה שבה מעטים מנסים לנתץ את הקונצנזוס הקדוש של אלה המנסים לגרד מתחת לאדמה תירוצים להצדקת ייזומו של העימות הכולל נגד תושבי לבנון, להמשך ניהולו הכושל ולמציאת סיבות מצוצות מן האצבע למניעת סיומו.
הלחימה בלבנון הינה מאבק שבו האיוולת והעיוורון המדיניים, השלומיאליות הצבאית וחוסר הצדק והמוסר הולכים יד ביד. זוהי מלחמה שבה גם אנו וגם חיזבאללה (וגם ארצות-הברית) מתחרים מי אוויל יותר ומי יורה לעצמו ברגל יותר פעמים. השאלה המרכזית ביחס למאבק זה הינה כמה דם יישפך בשני הצדדים, עד שנחזור לנקודת מוצא דומה מאוד לזו שקדמה לפריצתו של המאבק. כאשר נתבונן במערכה בפרספקטיבה היסטורית, אני מאמין כי ניווכח שתוצאותיה הצבאיות והמדיניות לא שינו הרבה בזירה הפוליטית והאסטרטגית. אני מאמין כי בפרספקטיבה היסטורית נראה במאבק עוד פרק בשרשרת הטרגדיות, שניתן היה למנוע באמצעות דיפלומטיה יצירתית ושאר רוח מדיני, שכל-כך חסרים במזרח התיכון.
מלחמת הקיום הערכית הינה גורלית לאין ערוך לדמותה ועתידה של מדינת ישראל מן המאבק הצבאי בלבנון. אם במלחמה הערכית ינצחו הרבים, אם ינצחו אלו התומכים בהתכנסות עיוורת סביב הדגל אותו מובילים אנשים מעוטי הבנה וקצרי ראות,ההופכים את המדיניות לשפחתו הנרצעת של המיליטריזם הברוטלי - הרי שההרס והחורבן הפיזי ואובדן חיי האדם, שנגרמו לישראל כתוצאה מתקיפות חיזבאללה, יהיו שוליים יחסית למחיר הערכי אותו נשלם עוד זמן רב.
אבל כל משבר מייצר הזדמנויות בצד הסיכונים הגלומים בו. העובדה כי יש עדיין בישראל אנשים היוצאים לרחובות כדי להפגין נגד מלחמת השולל הזאת, העובדה כי יש עדיין עיתונות חופשית המאפשרת ביקורת נוקבת על מדיניות הממשלה, על צה"ל ועל אותם אינטלקטואלים המגבים את האיוולת והשלומיאליות - נותנת תקווה שניתן לנצח בקרב הזה, למרות יחסי הכוחות הקשים. עדיין יש תקווה כי יקומו אנשים הנמצאים בעמדות הכרעה ויגידו: די לאיוולת, די למדיניות הכוח העיוור, המייצר היום את אויבי המחר הגרועים ביותר (כפי שייצרנו את חיזבאללה והחמאס במו ידינו).
עדיין קיים סיכוי כי אותם מתי מעט שפויים בממשלה, שנרדמו בשמירה, ייעורו מתרדמתם ויאמרו: עשינו טעות איומה - הפכנו את המלחמה תחליף למדיניות, ולא המשכה. עדיין קיים סיכוי כי לא אסונות הומניטריים נוספים ככפר כנא ב' הם שיכפו עלינו הפסקת אש, אלא דיפלומטיה היוצרת שינוי באמצעות שילוב של תמריצים ואיומים, ולא באמצעות כפייה כוחנית שרק מעמיקה את ההסתבכות הצבאית. ואם יעמדו לנו תעצומות הנפש להודות בטעויותינו ולנסות ללמוד מהן שלא על מנת לחזור עליהן, יהיה זה הניצחון הגדול ביותר של מדינת ישראל נגד חיזבאללה, נגד איראן ונגד כל הגורמים המאיימים על קיומנו הפיזי.
זאב מעוז, פרופ' למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטת קליפורניה בדיוויס
לפנייה לכתב/ת 
