גשר צר מאוד

ראו זה נס: אחרי שנים של ניסיונות יצא סוף סוף סרט ישראלי המיועד לילדים ולבני נוער צעירים, והוא לגמרי לא רע. שנים מנסים לייצר כאן סרטים לילדים, מהסוג שכה פופולרי בשוודיה ובהולנד, וזה לא מצליח. אם אלה סרטים נחותים כמו "אוצרות הים האדום" או "ילדי קניון הזהב", או סרטים סבירים שפשוט לא תקשרו עם קהל היעד שלהם ("סיפור קיץ", "מיס אנטבה"), הקולנוע הישראלי לא הצליח ליצור סרט שידבר עם בני ובנות 10 בגובה הפוני. והנה "גיבורים קטנים" מגיע, באמצע החופש הגדול, ועושה עבודה בהחלט ראויה. בקלות אפרט את מגרעותיו, את חוסר ההקפדה שלו, את עיוורונו לפרטים, וביני לבין עצמי אף אתעצב מולם, כי הם אינם אלא מקרה של חוסר תשומת לב. אבל מנקודת מבט צעירה יותר, כזו העוקבת אחר העלילה, הנשאבת לתוך העולם שנברא על המסך, הסרט עובד. כלומר, פחות או יותר.

רק עלילה, בלי עומק. מתוך הסרט

זה סיפורם של שני ילדים. אחד שהתייתם מאביו ומנסה להוכיח את גבריותו ואת כושר המנהיגות שלו. ואחת עולה חדשה מרוסיה עם איזשהו חוש טלפתי לשמוע אנשים במצוקה. אוקיי, בעיה ראשונה: זה סרט שמתקיים בסביבה מציאותית לחלוטין (העיר אופקים), בו הכל נראה "כמו בחיים", אבל התבלין ה"על טבעי" נראה יותר כמו תחבולה תסריטאית מיותרת מאשר צורך אמיתי. שהרי אם הסרט מתאר עולם בו כוחות טלפתיים אפשריים, למה לא להמשיך עם זה? למה לא לחדד את הממד המיסטי, הפנטסטי? למה, בעיקר כי לא צריך אותו והוא נראה כמו שארית מתסריט אחר. אז הילדה הטלפתית שומעת זוג זועק לעזרה. איש לא מאמין לה - מלבד הילד שלנו, שבתחילה גם לא מאמין לה. למה פתאום הוא כן מאמין לה? לא יודעים. חסרה סצינה כנראה. לא נורא. השניים יוצאים למסע רגלי לכיוון הוואדי בו אמור להיות הזוג הלכוד. מכאן מתחיל סרט מסע לא רע. טוב, זה לא "אני והחבר'ה", כי אין ב"גיבורים קטנים" רגע של עומק, של אמת מזוככת, של אושר או של כאב. יש רק עלילה. והעלילה נעה היטב קדימה. אל זוג הילדים מצטרף אחיה של הילדה, נער גדל גוף הלוקה בפיגור שכלי. למה צריך אותו? לא ממש ברור. הוא מהווה קומיק ריליף לא מעודן במיוחד, וגם אם הוא אמור לעזור לילדים שלנו להפוך למעין הורים ולגלות כלפיו חוש אחריות, גם הנושא הזה לא מגיע למיצוי.

סליחה. עשיתי את מה שאמרתי שלא אעשה. אני נטפל למגרעות הסרט, בשעה שהסרט הזה הוא - נו - לא רע. יו נואו, פור קידס. ויש מה לדבר בזכות העובדה שאיתי לב, שביים את הסרט (שינוי כיוון אחרי סרט הבכורה הקודר ומוצלח שלו, "חמש דקות בהליכה"), בא לעבודה בתור במאי שכיר ולא בתור אוטר. זה מורגש. אולי זה מה שעובד בסרט: הבמאי בא לעבוד על הסרט בכיף, הוא לא סוחב אותו על הגב בייסורים כמו צלב מקוצים. הלוקיישנים נראים מצוין, תנועות המצלמה משדרות תחושה של - נו, איך קוראים לדבר הזה - אה, כן: קולנוע. וזה חביב להפליא.

גם הניסיון של התסריטאי, ערן ב.י, להפוך את המציאות הישראלית לאתר של סרט הרפתקאות מיתולוגי - עם תותחים כדרקונים יורקי אש, וחבורת בריונים כטרולים המונעים ירידה מגשר - נראה שנון למדי.

אבל זה גרם לי לחשוב. המרחק בין "גיבורים קטנים" חביב ובין "גיבורים קטנים" מצוין הוא עוד שני דראפטים של תסריט. לא עוד ימי צילום, לא עוד כסף להפקה. רק עוד כמה שעות מחשבה, ועוד כמה שעות של צפייה בסרטים שילדים וילדות אוהבים לראות, היו עוזרים לתסריט להתעדכן לשנות האלפיים, לא להיראות כל כך סבנטיז. דמיינו את "גיבורים קטנים" כשכל התפקידים בו הפוכים. הילדה היא זו עם האב שנהרג בצבא ועם רצון להצטיין בריצת ניווט. היא זו שמנהיגה את צוות החיפוש. ואצל המבוגרים: במקום שמי שיהיה אחראי אחר חיפושם של הילדים הוא שוטר מאצ'ו חמוד עם צלקת סקסית על הלחי, מישהו שאמו של הילד ישר מרגישה חולשה בברכיים לידו, שתהיה שוטרת. ללכת הפוך מהמודלים המקובעים. די לעידן "חסמב"ה", בו ספרות הילדים אמורה לטפח אצל הילדים דפוסים ישנים של מנהיגות גברית צבאית מול תלות נשית חלושה. "גיבורים קטנים" לא הולך לשם. הוא נותר טקסט מיושן, אך חינני, על ילדים שלומדים כבר בגיל 12 שייעודם בחיים הוא להיות קצין וג'נטלמן.

עוד ב"סינמסקופ" בגיליון "פנאי פלוס": על "קליק", "תודה שעישנתם", "נסיכות" ועוד