זכות הצעקה
ימים קשים עוברים על תרבות הדיון הפוליטי, שהופכת קיצונית יותר ויותר. אז למה כולם צועקים? ולמה כולם חושבים שהם צודקים? אם תשאלו פסיכולוגים חברתיים תגלו שזה בגלל שהם פוחדים מהמוות. העתיד לא ורוד
אם נחתתם לאחרונה בישראל והגעתם בחללית קטנה וכסופה ממאדים, אתם עשויים להתרשם מיד עם כיבוי המנועים, ועוד טרם נלקחתם למנהיג שיסביר לכם מה קורה, כי ימים קשים עוברים על תרבות הדיון הפוליטי הנהוגה כאן. קריאות קיצוניות להשמדה והכחדה של אוייבים אמיתיים ומדומים, נסיונות לדבר בלשון של פיוס ותגרות מילוליות מתלהמות בין תומכי הפיוס לחובבי ההשמדה, והקצנה כללית, מפחידה ואלימה, של הטונים בכל שיחה בין חברי מחנה כזה או אחר: בימים כתיקונם, ישראלים רבים מדי מאמינים בבעלותם על אמת אחת ומוחלטת – אבל בימי מלחמה, כך נדמה, כמעט כולם מתחפרים באמיתות שהופכות לבונקרים, בצבעים חריפים של שחור ולבן, בפילוסופיה של "או-או".
הקצנה של עמדות והתבטאויות בזמני מלחמה היא תופעה אנושית ידועה עד כדי כך, שאפילו אותם חייזרים היפותטיים יכולים למשוך בכתפיהם – אם יש להם כאלה – ולומר, "ככה זה בני אדם". אבל מהו ה"ככה" שבגללו חלים קיטוב והקצנה, שבעקבותיו נולד פאשיזם, שבעטיו אנחנו מנצלים עד תום את זכות הצעקה? אם תשאלו פסיכולוגים חברתיים, הם ישמחו להצביע על ענף חדש ומלא אתגרים במחקריהם, ענף שמתייחס לתגובות, עמדות, החלטות והשקפות עולם של בני אדם שנתונים במצב של "בולטות מוות". זהו תרגום גמלוני אך אפקטיבי ל mortality salience, למצבים שבהם נוכחותו של המוות בתודעת בני אדם גבוהה יותר, והפחד מפני המוות, המצוי בכל נפש אנושית, הופך קרוב וקונקרטי ומאיים יותר מאשר בימים של שגרה.
פרופסור מריו מיקולינצר מן המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, מתנדב להסביר את ההיסטוריה של תחום המחקר, שמשלבת חשיבה פילוסופית ואנתרופולוגית וכלי בדיקה אמפיריים מתחומי מדעי החברה, כדי לתעד ולהסביר תופעות של הקצנה בתפיסת העולם של בני אדם. "זה התחיל בתיאוריה של האנתרופולוג האמריקני ארנסט בקר בספרו 'The Denial of Death'", הוא אומר, אבל כדי להבין את התיאוריה שלו כדאי לחזור ולחשוב לרגע על ייחודנו כבני אדם: "מצד אחד אנחנו יצורים סופיים. כולנו נמות, כולנו ניחנו באינסטינקט לשימור עצמי ככל חייה. מה שמייחד אותנו הוא פעילותו של הקורטקס – אותו אזור במוח שמעניק לנו יכולות קוגניטיביות, דמיון יצירתי – אבל גם את היכולת לדמיין את מותנו שלנו. אנחנו היצורים היחידים שיכולים לעשות זאת, והמפגש בין המודעות שלנו למוות והיכולת שלנו לחשוב עליו ולדמיין אותו, יכול ליצור בנו אימה משתקת – וכדי להתמודד איתה, אנחנו חייבים להכחיש את המודעות הזאת".
- בזה אין בעצם חידוש. הרי כבר אריסטו כתב שליבו של האדם מפרפר מפני שהוא יודע כי ימות.
"נכון, אבל בכל זאת אנחנו יודעים הרבה יותר ממנו על המנגנונים המשפיעים על המודעות הזאת. בני אדם חשופים כל העת לפגיעות שלהם באופן קונקרטי וסימבולי כאחד: אנשים מתים סביבנו, הגוף שלנו בוגד בנו, כולנו פוחדים ממחלות".
- אלה מצבים פחות או יותר רגילים בחייהם של מבוגרים, והם לא בהכרח משפיעים על הקצנה והתלהמות. מה קורה למודעות ולחשיבה במצבים קיצוניים של מלחמה?
"ראשית, במלחמה מודרנית התקשורת איננה מאפשרת לנו אפילו לרגע להכחיש את הפגיעות שלנו, גם אם אנחנו לא מצויים בקו החזית ולא נתונים לאיום ישיר ומיידי. בולטות המוות במצבים כאלה באמת יוצרת שיתוק מתוך אימה טוטאלית, וכדי להתגבר עליו, כדי לשרוד ולתפקד, בני אדם זקוקים למנגנוני הגנה חזקים ויעילים. ארנסט בקר זיהה מנגנון אחד כזה שהוא קרא לו 'השקפת עולם תרבותית' – cultural world view".
- רק כדי להבהיר, לא מדובר בסך כל ההעדפות שלנו כצרכני תרבות או בשאלה אם אנחנו מתאבלים על ביטול ההופעה של דפש מוד או אדישים לאירוע, אלא על מערכת של ערכים שנחשבים מקובלים, ראויים ונאותים בהקשר רחב של חברה מסויימת.
"מדובר על מסגרת תרבותית שעושה לי סדר בארועים, שמספקת לי נראטיב כדי להבין אותם, שמייצרת דימויים של מציאות שמקובלים על רוב השוכנים בתרבות הזאת. במצב של בולטות מוות, טען בקר, כשיכולתנו לשרוד תלויה בהכחשת המוות, אנחנו רוצים להיות הילד הכי טוב בתרבות הזאת. אנחנו רוצים להסתייע בה כדי להגיע לערך עצמי גבוה יותר. אנחנו מחפשים את המקום שבו נרגיש בטוחים בערכנו, בחיינו, בהישגינו – על פי אמות המידה של אותה תרבות".
הצרה של מלחמות והתנגשות בין תרבויות בכלל, היא שתחושת הערך נבנית מתוך השקפות מנוגדות והפוכות: הבודהיסט ידבק בחמלה, הפונדמנטליסט האיסלמי יתגונן מפני פחדיו בדימויים של גן עדן ויצהיר על רצונו להיות שאהיד, הישראלי יתחמש בתחושת הקורבן הצודק. אבל הישראלי לא לבדו בתחושה הזאת. מבקר התרבות סלבוי ז'יז'ק, בניתוח מבריק של ארועי ה-11 בספטמבר, טוען שהנראטיב שאמריקנים אימצו והתחפרו בו הוא זה של "המתקפה הטוטאלית על התמימות". אותה תמימות עצמה שהובילה לחברה מיליטנטית יותר ולשתי מלחמות עקובות מדם, באפגניסטן ובעיראק. "חלק מהבעייתיות של תחושת הקורבן האולטימטיבי היא גם הרצון להעניש את מי שאינו תומך בתמונת העולם של מי שתופס את עצמו כקורבן בעקבות מצבים של בולטות מוות. פעם אחר פעם, כמעט בשלוש מאות מחקרים העוסקים בהתנהגויות ובעמדות סביב בולטות מוות, אנחנו מוצאים שאלה הם פני הדברים".
אדם לאדם זאב
המחקר החל בסוף שנות השמונים, כששלושה פסיכולוגים אמריקניים העונים שלמות גרינברג, סולומון ובז'ז'ינסקי יצאו מתוך התיאוריה האנתרופולוגית של בקר וביקשו לברר מה קורה לעמדות ולהשקפות של נשאלים שנחשפו לבולטות מוות, לעומת עמדות של כאלה שלא. התיאוריה הפורמלית גורסת שבמצבים כאלה ההתמודדות כרוכה בשילוב של השקפות עולם תרבותיות ותחושת ערך עצמי שהתרבות מאפשרת ליחיד – והתוצאות מרתקות. פרופ' מיקולינצר מבהיר שדי בגירוי זעיר, במספר קטן של שאלות שמעוררות בולטות מוות, כדי להשפיע באורח מובהק על עמדות. בין היתר נמצא שאפילו אנשים ששכחו לגמרי את דבר קיומן של שאלות כאלה בשאלון עליו ענו, גם הם נחשפו: וגם הם שינו עמדות.
"במצבים של בולטות מוות, נקבל יותר השקפות תרבויותיות עויינות, תקיפות ואלימות כלפי מי שמתפרש כמאיים עלינו", מבהיר מיקולינצר. כך נמצא, שנטייה להעניש נשים שעסקו בזנות גברה, הנטייה של שופטים להטיל עונשים וקנסות חמורים יותר – גברה, ההקצנה ביחסים בין-דתיים, במחקר שבו השתתפו סטודנטים יהודים ונוצרים, עלתה: אפילו בין ילדים, במחקרים שנערכו באמצע שנות התשעים, התגלה שאזכור ותפעול של בולטות מוות מעלה את העוינות שהפגינו כלפי מי שמתפרשים כ'קבוצות חוץ', כמי שאינם מתאימים לנורמות. כך, נצפתה גם עלייה בעויינות של גברים כלפי נשים, וגם כלפי קבוצות נשים שאינן מתכתבות עם הסטראוטיפים, כמו פמיניסטיות".
-במונחים הנקיים של המחקר, "אוייב" גם הוא קבוצת חוץ?
"לפני שנגיע אליו, צריך להבין שבמצבי בולטות מוות כל קבוצת חוץ מוערכת פחות, ומי שאינו מתאים לסטראוטיפ הנהוג בקשר לקבוצה, מוערך עוד פחות. למשל, במבדק של עמדות של אמריקנים כלפי מקסיקנים נמצא כי במצב של בולטות מוות, המקסיקני המוערך יותר היה זה שעבד במקדונלדס, ולא זה שסיים בהצלחה את לימודי המשפטים".
- וההשלכות, אם נקפוץ לשכונה שלנו, די ברורות. אם האויב הוא קבוצת החוץ, הרי במצב של בולטות מוות לא נוכל להקשיב לאויב שרוצה לדבר איתנו, מפני שהוא לא מתאים לסטראוטיפ של "כל הערבים אותו דבר".
"ודאי. במצבים רגילים, אנחנו יכולים להעריך את מי שתומך במשא ומתן, את המתונים מבין האנשים בצד השני. ההשערה שלי היא שבמצב קיצוני כמו מלחמה, אי אפשר בכלל לשמוע קולות אחרים, ומשום כך טוב שיש מי שאפשר להצביע עליו כשטן, כמו נסראללה. במצב הנוכחי, אם הוא או סביבתו יתחילו להשמיע קולות פייסיניים, פשוט לא נוכל להקשיב להם ונגיב בדחייה מוחלטת".
- כמו שרובנו לא יוכלו לסבול כעת פוליטיקאים פייסנים.
"בהחלט, וזה מה שמסביר את כשלונן של דמויות שחורגות מן הסטראוטיפים, וגם את נצחונן של דמויות שמשתמשות בבולטות המוות בקידום אינטרסים פוליטיים".
גם גרינברג וסולומון, חלוצי המחקר, נדרשו להתייחס לארועי ה-11 בספטמבר מנקודת השקפתם, והולידו ספר שעסק בפסיכולוגיה של הטרור. בראיון מקדים הסבירו את נטייתם הקונפורמיסטית של אמריקנים רבים מאוד אחרי שמטוסים נכנסו להם לתוך גורדי שחקים, כתוצאה של בולטות המוות שמחפרת אנשים בעמדות בהן כל מה שקשור, אפילו בריחוק, ל"אוייב" – למשל, האיסלאם בכללותו – נתקל בתגובה עויינת חד-משמעית, בפטריוטיזם מן הסוג שאינו שואל שאלות כלל ומתבצר באמונה בסט של ערכים שנחשבים ל"שלנו" בניגוד לערכים המאיימים "שלהם".
מיקולינצר אינו משיב על השאלה הישירה, האם בולטות מוות מתמשכת היא מתכון בטוח ליצירת פאשיזם. לצורך כך, ובלי כלי מחקר עדינים ושאלונים סבוכים, צריך לשוב להיסטוריה הלא רחוקה של המאה העשרים ולהתבונן בהצהרות שליוו את עלייתם ופריחתם של משטרים פשיסטיים: מבט מהיר בברית המועצות בראשיתה, באיטליה ובגרמניה של ראשית שנות השלושים, בסין בראשית המשטר הקומוניסטי או בקובה, עד עצם היום הזה, מגלה כי כל העומדים בראשי המשטרים הללו ביצעו מניפולציות חכמות של תודעה ציבורית בהדגישם את האיום שנשקף לחברה מפני אויבים חיצוניים – אמיתיים או דמיונייים. היהודים לא איימו מעולם על רווחתה של האומה הגרמנית או על טוהרה, אבל עד מהרה התפרשו ככאלה. למערב הבורגני לא היו תוכניות מגירה לאיום מיידי על ברית המועצות המתהווה. את תחושת האיום על "עצם קיומנו" כבר ניצלו פוליטיקאים בישראל כמעט עד תום, אבל בעיתות של איום אמיתי תמיד אפשר לגייס שוב את נטייתה של המודעות האנושית לטובת ביצור ערכים חברתיים קונפורמיים: העם כולו צבא, חוסנו של העורף, מלחמה צודקת – מה שתרצו, בתנאי שתרגישו חסינים יותר מפני איום, מודעים פחות למותכם הקרב.
-אז במצבי בולטות מוות, עמדות פוליטיות אינן רק תוצאה של חשיבה תבונית אלא בעיקר של פחד?
"לא הייתי מקצין עד כדי כך, אבל בהחלט אפשר לראות את הניצול של האלמנט ההגנתי בחשיבה של בני אדם: מבחינה היסטורית, הימין תמיד ינסה לעורר אזכורים של מוות שמובילים לעמדות ימניות יותר, סטראוטיפיות ונוקשות יותר. לשמאל, לעומת זאת, נוח להתעלם מבולטות המוות בדיוק בגלל אותם טעמים".
- ומה ממתן את מנגנוני ההגנה שלנו, מה יסייע לנו לשוב לשגרת חשיבה פחות מתלהמת?
"באופן שנראה מעט פרדוקסלי, דווקא הצפה של בולטות המוות. כאן יש תפקיד לתקשורת – ולא בטוח שזה התפקיד שהיא ייעדה לעצמה: העובדה שאנחנו נחשפים כל הזמן לעוד ועוד אזכורים, שהפחד מפני המוות מציף אותנו מכל עבר, דווקא מבהירה לנו שהמנגנונים התרבותיים בהם אנחנו משתמשים להגנה על עצמנו מפני שיתוק, לא כל כך יעילים, ויש גם מנגנונים אחרים, טובים לא פחות, להתמודדות. נזירים בודהיסטים נדרשים לעשות מדיטציית מוות כל יום, והם טוענים כי תחושת החמלה כלפי הזולת מושגת דווקא מתוך כך שמתבוננים בריכוז בעובדת מותנו-שלנו, ומגלים מתוכה סולדיריות כלפי אחרים. סולדיריות, גילויים של אמפתיה, יצירתיות, גילויים של רצון בקשר אנושי שאיננו דווקא קשר של עדריות – כל אלה צפים ועולים גם הם במצבי בולטות מוות, ומתחרים בגילויים הקיצוניים והמתלהמים יותר".
- ומי ינצח?
"כאזרח וגם כפסיכולוג, הייתי רוצה לראות כבר את הגבול של תחושת הקורבנות המצדיקה-הכל, את שובה של היכולת לחשוב בגוונים, את היום שלא ניאלץ עוד להשתמש באופן אוטומטי בהגנות התרבותיות שלנו".
וזה הזמן לשוב ולשאול את היצורים התבוניים ממאדים, אלה שמתבוננים כעת במנוד ראש בהקצנה הגוברת בשכונה שלנו: יש סיכוי שזה יקרה בקרוב?
כניסת כוחות ללבנון. כולם מתחפרים
צילום: אביר סולטן, דובר צה"ל
מומלצים
