שתף קטע נבחר

עד הליטאני - אבל מצפון

רק תפיסה של כל השטח עד נהר האוולי תגן על יישובי הצפון ותערער את מעמדו של נסראללה

את דרום לבנון חוצים ממזרח למערב שלושה נהרות: הליטאני - כ-20 ק"מ מהגבול הישראלי (עד שהוא פונה צפון-צפון מזרחה ב"ברך" ליד מטולה); האוואלי - כ-50 ק"מ מהגבול; והזהראני - ביניהם. המהלך היבשתי של ישראל צריך להגיע עד, ולמעשה להתחיל מנהר האוואלי. למה?

 

ראשית, בגלל העורף. המשימה הראשונה במעלה אמורה להיות הגנה על אזרחים. בשביל זה בכלל המציאו את המדינה באשר היא מדינה - כדי להבטיח קודם לכל את זכויות אזרחיה, ובראשן הזכות לחיים. כבר בימים הראשונים למלחמה התברר המובן מאליו - שתקיפות אוויריות אינן מצליחות לצמצם את הקצב של ירי הקטיושות. כיוון שכך, כבר אז הייתה צריכה הממשלה להורות לצה"ל לתפוס את כל השטח ממנו ניתן להשתמש במצבור העיקרי של הרקטות קצרות הטווח. באופן דומה, כאשר החלו הגרמנים בקיץ 1944 להפציץ את לונדון ברקטות, הארמיה של מונטגומרי נותקה מן המאמץ האסטרטגי העיקרי לכיוון ברלין במזרח, והופנתה צפונה כדי לכבוש את "אתר השיגורים" בהולנד. הגנה על חיי אזרחים קדמה למימוש אסטרטגיית המלחמה הבסיסית, או במילים בוטות: חיילים אמורים להיהרג כדי שאזרחים יחיו, לא ההיפך.

 

שנית, למען התודעה. המלחמה הזו לא תסתיים בניצחון מוחץ, המבוסס על כניעה ללא תנאי (נוסח מלחמת העולם השנייה) או על תבוסה מוחלטת (מלחמת ששת הימים). כיוון שכך, ישראל הייתה צריכה לנהל את המלחמה כך שיהיה ברור שחיזבאללה הפסיד. לא משנה כמה יוכה האויב, העובדה שהוא מצליח לא רק לשרוד אלא אף לייצר קצב יומי קבוע של מאה רקטות ומעלה הנופלות על ישראל - מקבעת אותו כמנצח. אם לא למען תושבי "העורף הנפלא", אזי כדי להכות במעמדו התדמיתי-פוליטי של נסראללה, צריך היה לפעול במהירות ובנחישות כדי לעצור את ירי הקטיושות.

 

שלישית, למען ההסדר המדיני. ניהול צבאי של מלחמה אמור לתמוך בהשגת יעדים מדיניים. שטח כבוש מהווה קלף מדיני. מעמדה של ישראל, במסגרת משא ומתן על תנאי הפסקת אש ו/או על מרכיבי הסדר מדיני חדש, היה הרבה יותר חזק אילו הייתה מחזיקה בכל דרום לבנון. בהקשר זה, אין להניח באופטימיות שצבא לבנון או כוח בינלאומי יאתרו ויסלקו רקטות באזור שנמצא בשליטת חיזבאללה. כדי לוודא שמשימה זו תוגדר במנדט לכוח הבינלאומי ותחול על מקסימום שטח, צה"ל צריך להיות שם קודם.

 

רביעית, בגלל ההיבט הצבאי. ישנם מספר עקרונות לניהול נכון של מלחמה, ביניהם התקפיות ורציפות וריכוז מאמץ. המהלך היבשתי עד כה, על פי התקשורת - בעיקר באשמת הממשלה, התנהל בניגוד מדהים לעקרונות אלה: במקום התקפיות יש הססנות, במקום רציפות - הפסקות ארוכות, ובמקום ריכוז מאמץ - טפטוף כוחות. התקשורת מצטטת קצינים המלינים בצדק על תפיסה של "חצי הריון". גם במלחמה הזו אמור להיות שיקול של מסה קריטית מינימלית. בהתחשב בשלוש הנקודות הקודמות, מינימום זה צריך להיות נהר האוואלי, אבל יש לכך גם סיבה אסטרטגית-מבצעית.


 

למעט הפשיטות (המעט תמוהות) על בעלבק וצור, לא שמענו על מהלכים נרחבים המבוססים על עיקרון התחבולה או על "גישה

עקיפה". אף שמצפון לגבול ישנו מערך חזק ומיומן של חיזבאללה המצפה לכוחותינו, צה"ל מסתער עליו חזיתית, לפחות בינתיים - ללא איגופים והנחתות. לנוכח מערך זה, המהלך היבשתי היה צריך לא רק להגיע עד לנהר האוואלי, אלא בכלל להתחיל ממנו. ברוח "הגישה העקיפה" היה צריך להנחית שם מהאוויר ומהים (ואולי גם להחדיר יבשתית מן המזרח) את הכוח העיקרי, ולתקוף מצפון לדרום, תוך ניתוק המערך של חיזבאללה מעורפו. קו האוואלי הוא קו המוצא המתאים ביותר למהלך כזה.

 

משיקולים הומניטאריים ומדיניים, על ישראל לתפוס את כל השטח עד לנהר האוואלי. רק מהלך כזה יצמצם משמעותית את ירי הרקטות, ובכך יגן על חיי אזרחים ויערער את מעמדו-תדמיתו של חיזבאללה. שטח נרחב זה גם יהווה קלף מדיני משמעותי. השיקול הצבאי מצביע על כך שקו האוואלי - שפירושו המילולי "ראשוני" - צריך להיות לא רק קו הסיום, אלא גם קו ההתחלה.

 

ד"ר רוני ברט, חוקר במרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, לשעבר קצין שריון בדרגת אלוף-משנה

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: רויטרס
להנחית, לאגף ולנוע דרומה
צילום: רויטרס
מומלצים