ביום שאחרי, נבין עוד פחות
לא נדע איפה זה חוות שבעא ומה איבדנו שם, למה נשפך דם כה רב למען הסדר ידוע מראש, איך תרצנו הרג של מאות חפים מפשע רק כי הם בקרבת חוליות חיזבאללה - ובמה זה שונה מרקטות על בתים באזור הקרייה
היום שאחרי המלחמה יהיה יום בהיר וצובט לב ביופיו. אנשים ייצאו לרחובות וישאו עיניים למרומים. תכלת צחה תיפרש מעליהם, ללא צל ענן, ללא קטיושות ומסוקים. מתוך ערימות האפר והאבק תעלה שלווה גדולה ותרחץ את השנאה והפחד מהפנים. אנשים יתקבצו בקבוצות קטנות וידברו על תכניותיהם לעתיד, מביטים בחיבה בילדים המתרוצצים ברחוב. מילים פשוטות כמו בית, חיים וחופש יקבלו משמעות חדשה. אחר הצהריים, עת רוח קלה מתחילה לנשוב בין הבתים, יישבו האנשים במרפסות ובבתי הקפה, ויתחילו לדבר על המלחמה שהייתה. ויתחילו לשאול שאלות.
ביום שאחרי המלחמה נביט כולנו בסעיפיו של ההסכם שהתגבש בין ישראל, לבנון וסוריה, בחסות האו"ם, ונראה שם את כל המרכיבים הצפויים והידועים מראש: עסקה כוללת לשחרור כל השבויים הישראלים והלבנונים; נסיגה ישראלית מחוות שבעא ומסירתה לבוררות בינלאומית; פירוק חיזבאללה מנשקו; פריסת צבא דרום לבנון בתגבור כוחות או"ם חמושים על הגבול; התחייבות ישראלית לחדול מכל פעילות, קרקעית או אווירית, בשטח לבנון. נביט בכל המרכיבים האלה, שידענו שאליהם תתכנס המלחמה כבר ביומה הראשון, ונביט מנגד על מאות ההרוגים ואלפי הפצועים, בלבנון ובישראל. נביט ונשאל - האם הזוועה הזאת הייתה הכרחית על מנת להשיג את ההסדר הבלתי נמנע הזה? האם היה צריך להישפך כל-כך הרבה דם כדי להתניע את המהלך המדיני?
ביום שאחרי המלחמה עדיין לא נבין את הלקח מלבנון, נכשיל כל פרטנר פלסטיני ונמשיך במדיניות החד-צדדית בגדה המערבית.
ביום שאחרי המלחמה, עם שוך סיסמאות הקרב המתלהמות, ניתן יהיה לבחון בעין צוננת את היגררותו הנרצעת של הדרג המדיני אחרי היוזמות הלוחמניות של הדרג הצבאי. נוכל לשאול היכן היה יצחק ברמן של המלחמה הזאת (אותו ברמן שהתפטר מממשלת בגין במחאה על ההסתבכות במלחמת לבנון הראשונה); כיצד זה קרה ש"יונים מובהקות" כמו עמיר פרץ ואופיר פינס הפכו בן לילה לנצים טורפים; כיצד נכבשו מרקעי הטלוויזיה בגדודים של גנרלים במיל' ולא נשמע אף קול אזרחי אחד שפוי; כיצד חדר הצבא לנשמות של כולנו, עד כי לא הבחנו בין מטרותיו לבין מה שטוב לנו.
ביום שאחרי המלחמה אולי יגידו לנו, סוף-סוף, איך קוראים לה.
ביום שאחרי המלחמה עדיין לא נשמע את אנחתם השקטה של הפצועים. עשרות קטועי גפיים, עשרות משותקים, עשרות שרופים ומרוסקים ייבלעו במחלקות השיקום של בתי החולים, ואנו לא נדע. עוד פחות מזה נדע על כל פגועי הנפש, איזה סיוטים רצים להם בראש לילה לילה. עוד דור של "בוגרי לבנון" יתווסף לשורותינו, וגם אם רובו ייחשב בריא נפשית, במובנים רבים הוא כבר דור אבוד. אחדים ממנו יחכו חמש או עשר או עשרים שנים לפני שיפתחו את הפצעים. הם יתנו ראיונות לעיתונים, יכתבו ספרים מצליחים ויביימו סרטים על אירועי קיץ 2006. הם יכו על חטא, יסבירו לדור הצעיר שהם היו בדיוק כמוהו, צעירים ששים אלי קרב, עמוסי טסטוסטרון, ושרק בשדה הקרב, כשראו את חבריהם הטובים מרוטשים לגזרים, נחתה עליהם הבומבה; פתאום הבינו את גודל הבזבוז והאיוולת שבמלחמה. אבל הדור הצעיר לא יקשיב להם (כפי שהם עצמם לא הקשיבו לבוגרי לבנון 1982); הוא יהיה עסוק בשיפצור ואיבזור וזיווד וחתירה למגע ואחוות לוחמים וכל מה שאנשים צעירים אוהבים כל-כך במלחמות.
ביום שאחרי המלחמה ייתלו מן הגגות, כפגרים מדולדלים אין חפץ בם, כל מיני ביטויים מוזרים: "איום אסטרטגי", "הפצצה כירורגית", "לחשוק שיניים", "מביע את צערו", "מסדרון הומניטרי", "גבורת העורף", "הצבא הכי מוסרי".
ביום שאחרי המלחמה לא נבין איך הפך העורף לחזית עוד לפני שאפילו קמה חזית צבאית. לא נבין איך מנהיגים סיממו אותנו בלהג אודות "חוסנו של העורף" בשעה שיישובי הצפון הפכו לערי רפאים. לא נבין איך אפשרנו להם להמשיך להמטיר עלינו מחמאות חלולות בזמן שמקומות עבודה קרסו, משכורות לא שולמו, שירותי רווחה ובריאות לא תפקדו. איך נפלנו בפח הסחת הדעת הקולוסאלית הזאת, כך שמספיק היה לנופף בשם "נסראללה" שמונים פעם ביום כדי שנשכח את החובות הבסיסיות של השלטון לאזרחיו.
ביום שאחרי המלחמה עדיין לא נדע איפה זה חוות שבעא, מה לעזאזל מגדלים שם, ומה איבדנו שם שהיה לנו חשוב כל-כך להחזיק בה.
ביום שאחרי המלחמה נשאל איך חצינו כל-כך הרבה קווים אדומים בלי לעצור לרגע. איך הצלחנו לתרץ לעצמנו הרג מאסיבי של מאות אזרחים חפים מפשע רק כי הם נמצאים בקרבת חוליות חיזבאללה. פתאום נבין שאין הבדל בין התירוץ הזה לבין מטח רקטות על בנייני מגורים במרכז תל-אביב, רק בגלל סמיכותם לבסיס המטכ"ל בקריה. נבין שאדם יכול לבחור להישאר בביתו מסיבות שונות, וכולן תקפות: אולי נבצר ממנו לעזוב, אולי אין לו לאן ללכת, אולי הפליטות מאיימת עליו יותר מן הפצצות. בכלל, אדם לא עוזב את ביתו, אליו הוא קשור בעבותות של רגש והיסטוריה, רק בגלל פליירים שצונחים לו בחצר. נבין שהתושבים שנשארו בכפר כנא והתושבים שנשארו בנהריה פעלו מתוך אותו דחף אנושי בסיסי. פתאום נראה שאלה גם אלה היו קורבנות של מנהיגות אדישה ואויב נטול מצפון.
ביום שאחרי המלחמה ניאלץ לחפש בקדחתנות אחר סיבות חדשות ללמה אין זמן או תקציב כדי לטפל בבעיות הנצחיות של החברה הישראלית (בריאות, חינוך, רווחה).
ביום שאחרי המלחמה נכיר תודה לכל מי ששאל שאלות בזמן אמת, ועמד במריו לנוכח הנהמה הכמו-פאשיסטית - "שקט, יורים". נראה שתואנת הדמורליזציה, כמו תמיד, שימשה לסתימת פיות ומניעת דיון ביקורתי. ונשמח לפחות על כך שבעידן המודרני כבר לא ניתן לנהל מלחמות בחצר האחורית, ושממלחמה למלחמה גדל חלקו של הציבור שאינו מוכן להפקיד החלטות חורצות חיים בידי מנהיגים ש"יודעים יותר טוב". כי אם אתם הולכים להקריב את חיינו, זכותנו המלאה לדעת את זה עוד כשאנחנו צועדים על פני האדמה, ולא רק כאשר אנו שוכבים מתחתיה.
וביום שאחרי היום שאחרי המלחמה, תיפול עלינו תרדמת שכחה גדולה ומיטיבה. וכשנקיץ משינה ארוכה, נטולי זיכרון וצחים כתינוקות, נחלץ אברינו ונביט בחיוך רענן אל סף דלתנו, שם ממתינה בסבלנות המלחמה הבאה.
ד"ר עידן לנדו מרצה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
