שוטי שוטי ספינתי

אחרי שנחתנו באיי פיג'י וזכינו לקבלת פנים חמה, החלטנו שמה שחסר לנו זו סירה. נסענו לקנות את הציוד הנדרש וחזרנו לנבטואה. כעת נזקקנו למישהו שיודע לבנות סירה. תשאלנו את אנשי הכפר והפנו אותנו אל בני, שהיה ה- Shop Keeper (חנווני) המקומי. חנות במושגים של כפר פיג'יאני היא צריף בגודל שני מ"ר שניתן למצוא בה לפעמים סוכר, אורז, קרקרים, סבון, משחת שיניים, קרוסין וכדומה. אין מלאי קבוע ותמיד צריך לבדוק מה הזדמן הפעם.

נואלה. סיפור אהבה (צילומים: תומר ברדה)

בני היה בן 55, אבא ללא מעט ילדים וסבא למספר גדול עוד יותר של נכדים. טיפוס חייכן, חסר שיניים ובעל עיניים טובות. ניגשתי אליו וביקשתי שידריך אותנו איך לבנות סירה. בני חייך והסכים לעזור. בבוקר יום חמישי הגיע אלינו מצויד בנייסלה שלו. פרסנו לעיניו את כל מה שקנינו בשביל הסירה. בני סקר את המלאי בתשומת לב, בחן את העצים על העובי ועל האורך שלהם, את המסמרים, את הצבע ואת הדבק, הכול. לבסוף חיגך בציניות ואמר שחוץ מהצבע, המצרכים ככה ככה. ובכל זאת נראה לו שאפשר לעשות משהו. הבנתי שכבר לא נזכה לסירה האידיאלית.

הוא נתן לנו הוראות לבניית בסיס הסירה: איפה לנסר ובאיזה אורך, והשאיר אותנו לעבוד לבדנו כל סוף השבוע. קבענו להיפגש שוב ביום שני. בשני בבוקר הראתי לו את העצים שניסרתי והוא הסתכל, בדק ונראה לא מרוצה. "צר מדי, יכול להיות שזה צר מדי", אמר. הבעיה הראשונה הייתה לקבוע את רוחב בסיס הסירה הנכון. כיוון שרצינו להרכיב עליה מנוע, רוחב הבסיס היה קריטי ליציבות הסירה. בני היה בשבילנו הסמכות המקצועית בעניין והיינו צריכים לסמוך עליו. הסברתי לו את הקושי לערוך קניות נוספות בגלל אילוצי התקציב, ואחרי התלבטות והתייעצות קטנה הוא החליט שרוחב הבסיס שהתקבל אמנם גבולי, ובכל זאת ניתן להמשיך ולבנות.

היינו כבר באמצע החודש השני לשהותנו בנבטואה. אנשי הכפר התרגלו בינתיים לנוכחותנו אבל בניית הסירה הציתה את סקרנותם מחדש ושוב כיכבנו במרכז העניינים. אחרי שבוע היה השלד מוכן ולא היה עוד צורך שבני יגיע כל יום. קבענו להיפגש כל כמה ימים ובכל פעם הוא הדריך אותנו מה לעשות הלאה. בימים הבאים עשינו הרבה שיופים וחיזוקים ובשבוע הרביעי, אחרי כמה עיכובים, הסירה הייתה מוכנה לצבע. איילת הייתה האחראית לעיצוב וגם הציעה את השם לסירה: 'נואלה', על שם דמות ספרותית שעוררה בה השראה. בשלב הזה נשאר לנו רק לקנות מנוע.

נסעתי לבדי ללאטוקה כדי לחפש מנוע של חמישה עד עשרה כח סוס בזול. ידעתי שאצטרך הרבה מזל כדי להשיג מציאה כזאת. פיג'יאנים רבים הסבירו לי שאין להשיג מנועים קטנים כאלה באי והיו מוכנים להציע לי מנוע של 40 כח סוס בהנחה. אבל לא רק שלא היה לי די כסף בשביל 40 כח סוס, גם לא הייתה לי סירה שתחזיק מנוע בגודל כזה.

ביומי הרביעי בלאטוקה הגעתי למפעל לייצור סירות אלומיניום, הסברתי למנהל העבודה שם מה מבוקשי. הוא בישר לי שלבעל המפעל יש מנוע של 15 כ"ס למכירה. הוא הוסיף שהבעלים הוא אוסטרלי שעומד לטוס כעבור חצי שעה לארצו, אך יגיע בתוך עשר דקות למפעל לפני הטיסה. הרגשתי שמצאתי את המנוע שלי. כעבור כמה דקות הגיע האוסטרלי, איש שמן כבן חמישים שנראה כמי שכסף לא ממש מטריד אותו. אלא שהוא דרש 1,000 דולר, בעוד שהתקציב שלי עמד על 650 דולר מקסימום.

כל מה שצריך זו פיסת חוף

סיפרתי לו בחופזה למה הייתי צריך מנוע, שהתקציב שלי מוגבל ושאלתי האם יוכל להוריד במחיר. אבל הוא ענה בחיוך ציני: 999 דולר. כמעט חשבתי לוותר אך החלטתי לעשות ניסיון אחרון: "אני יכול להציע הכי הרבה 800 דולר ואשמח מאוד אם תקבל את ההצעה". הוא הביט בי רגע ואמר למנהל העבודה שלו: "או.קיי תמכור לו ב-800 דולר". 

עצמאיים בין האיים

באותו שבוע שעשיתי בעיר אחת המשפחות המארחות שלנו בכפר אימצה את איילת אל חיקה, וכשחזרתי יכולתי לחוש היטב בקשר החם והעמוק שנוצר ביניהן. במשך שבוע עבודה נוסף השלמנו את בניית הגגון והמשוטים ועוד עבודות אחרונות. לבסוף הגיע הרגע הגדול שבו דחפנו את נואלה למים בפעם הראשונה.

שמחנו מאוד שהיא צפה. שתיים-שלוש משיכות בחבל, והמנוע נדלק. ואז חנכנו אותה בשיט בכורה - מקטע החוף שהתגוררנו בו עד לחוף הראשי של הכפר, מרחק של ק"מ אחד בערך. בכפרים הפיג'יאניים כל רעש מנוע שעולה מהחוף מושך את תשומת לב התושבים. ואכן מהר מאוד שמענו צהלות, צעקות ומחיאות כפיים. כולם יצאו לראות את זוג התיירים בסירה שלהם בתוך המים בפעם הראשונה.

התרגשותנו הייתה בשיאה. ישבתי מאחורי מנוע של סירה לראשונה בחיי, ועוד סירה שבנינו במו ידינו. עכשיו היינו עצמאים לנוע בין איי פיג'י. עצרנו בחוף הכפר ויותר מכול רצינו לתת קרדיט לבני, במיוחד בשעה שכל אנשי הכפר היו מרוכזים בחוף. הזמנו אותו בחגיגיות לעלות לסירה, וניכר בו שהתרגש לא פחות מאיתנו. הוא הצטרף אלינו וזרק כמה הערות בקשר ליציבות הסירה, אבל בלי ספק היינו שותפים שלושתנו לתחושת ניצחון נפלאה שקשה לתאר במילים.

היעד החדש שלנו היה נמבוקרו, כפר בדרומו של האי הצפוני ביותר בשרשרת איי היסאווה - כשני ק"מ מול החוף שבו התאכסנו בנבטואה. סבוסבו הוא מנהג פיג'יאני שלפיו אורח המגיע לכפר מעניק שורשי קבה (פלפל מתיסטי, מין שיח תבלין הנפוץ באיי האוקיינוס השקט ובאוסטרליה) לזקני הכפר ובראשם הצ'יף. מתנה זו מסמלת יחס של כבוד לאנשי המקום ולתרבותם. המקומיים מצדם גומלים לאורח בטקס שבו נאמר לו כי הוא מתקבל בברכה בשטחי האדמה שברשותם. בהתאם למנהג הסבוסבו פנינו אל זקני הכפר באי נמבוקרו ובידינו מתנת קילו קאבה עבורם.

על פני מים סוערים

המרחק הימי בין שני האיים היה כשני ק"מ בלבד, אך בעת שהתרחקנו מהיבשה נאלצנו פתאום להתעמת עם רוח משתוללת. המעבר בין שני האיים יצר מעין צוואר בקבוק לרוח, ובשלב מסוים, כשהיינו רחוקים הן מהחוף שעזבנו והן מחוף היעד, מצאנו את עצמנו מתפתלים באמצע ים גועש. הגלים נהיו גדולים יותר ויותר והסירה הצרה התקשתה לעמוד בפניהם. החלטנו שלא לחזור על עקבותינו, כי לפנינו היה בערך אותו מרחק, כמו מאחורינו. מים רבים נתזו מהגלים ונקוו בתוך הסירה ולא הצלחנו למצוא את הספוג כדי לסלק אותם החוצה. רגע המשבר היה כשהמנוע איים להיכבות. המים כבר הגיעו לי מעל לקרסוליים והמשיכו לזרום פנימה. כל גל חדש היה גדול מקודמו והרגשתי שעוד שנייה נשקע במצולות.

כשאני משחזר את ההתרחשויות באותן דקות, נראה לי שאותו במאי שיצר עבורנו אותה סצינת מתח, החליט שכבר למדנו את השיעור והגיע הזמן להציל אותנו, כי לפתע בצבץ לו דלי כחול מתחת לכיסוי הטפלין, מבין ערמות הציוד שהיו בקדמת הסירה. מיהרנו לשפוך דליים של מים החוצה, והדבר הקל את תנועת הסירה והאיץ קלות את הקצב שלה. עוד גל ועוד גל הסתערו עלינו, אך לאט לאט נכנסנו לאזור מוגן שבו חסם האי את הרוח. כעבור כמה דקות נחתנו על החוף. ירדנו מהסירה והתחבקנו בתחושת מזל עצומה.

בעקבות הרפתקה זו החלטנו שאין סיבה שנגמור את חיינו בסירה וקבענו לנו מספר חוקים שיעזרו לנו להימנע ממצבים מסוכנים כאלה בעתיד. בחרנו ללון באזור מרוחק מעט מהכפר ולכפר עצמו הגענו כל יומיים-שלושה, רק כדי למלא את הג'ריקנים שלנו במים מתוקים.

גרנו באחד המקומות היפים בעולם, אם כי היופי הטרופי המדהים הביא איתו בעסקת חבילה גם המוני יתושים בשעות מסוימות של היום, כאילו כדי לאזן את יצירותיו של הטבע. עברו עלינו כמעט שלושה שבועות באי נמבוקרו וכבר הספקנו להכיר כמה משפחות מקומיות. חלקן אף עזרו לנו מאוד.

עצמאיים ככל שהיינו במסע הזה, נזקקנו רבות לעזרת המקומיים. מעבר לצרכינו

 הבסיסיים במים ובמקום לתקוע יתד, הסתייענו בהם בכל בעיה או אירוע בלתי צפוי שצצו, כמו תקלות בסירה, מחלות, פציעות, פגעי מזג האוויר ועוד. הפיג'יאנים הם עם חייכן, שמח וטוב לב ונכון לעזור בכל צרה. הגם שחלקם ראה בנו רק הזדמנות לעשות כסף, משפחות רבות היו נכונות להושיט לנו יד והעניקו לנו תחושת ביטחון וחום כמו משפחה אמיתית.

בפרק הבא והאחרון נמשך המסע בין האיים, הסירה נעלמת ונפרדים לשלום