היו שלום ותודה על הדגים

אחרי שנחתנו באיי פיג'י , והצלחנו במו ידיו לבנות סירה , מבט במפה הראה שהכפר טדי נמצא לא הרחק מאיתנו. עלינו על הסירה בבוקר יום ראשון, כשהשפל הימי היה כמעט בשיאו, וכעבור 40 דקות הגענו אל המפרץ הסמוך לכפר. בגלל השפל העמוק לא יכולנו להגיע עם הסירה ממש עד ליבשה, אך רבים מתושבי הכפר הבחינו בנו כבר ממרחק של 200 מטר והיה קשה לפספס את ההתרגשות והתכונה הרבה שעוררנו בחוף. 

קבלת פנים חמה (צילומים: תומר ברדה)

אבל לפני שנמשיך, קצת היסטוריה: בפיג'י שולטות כיום שלוש דתות עיקריות: הנצרות, האיסלאם וההינדואיזם, המתקיימות זו לצד זו על פי רוב בהרמוניה מעוררת קנאה. בסביבות שנת 1,000 לספירה היה הקניבליזם נפוץ באיים במשך כמה מאות שנים. באמצע המאה ה-19 החלו לפקוד את פיג'י מיסיונרים מפיצי נצרות. בתחילה נחלו כישלון חרוץ ואחד המפורסמים שבהם, הכומר תומס בייקר, אף נאכל בפי הילידים בשנת 1867. אך בהדרגה התפשטה הנצרות בקרב הילידים וכיום רובם משתייכים לזרמים השונים שלה.

הפיג'אנים הנוצרים קוראים את הברית החדשה ואת סיפורי ישו, וגם את הברית הישנה (התנ"ך) ואת סיפורי משה והעם העברי. הם מאמינים באלה ובאלה באותה מידה. יהודי בעיניהם הוא נבחר האל, על כל המשמעויות הדתיות הכרוכות בכך. היהודים אף נחשבים לבעלי סגולות ותכונות כמעט על-אנושיות, שהרי אלוהים בחר דווקא בהם לעם והבדיל אותו משאר העמים.

ובחזרה לסיפור: באותה נחיתה בטדי קידמה את פנינו חבורת הכפריים בברכת שלום, וכשהתברר להם כי אנו אזרחי ישראל ויהודים, הביעו יראת כבוד. תגובה כזאת לא הייתה חדשה בשבילנו אבל הבנו שזה הביקור הראשון של יהודים אצלם בכפר, אירוע שעורר בהם עניין והתלהבות עצומים. הומטרו עלינו שאלות רבות בנוסח: "אתם מהעם הנבחר?" ו"ירושלים קיימת באמת?" שגרמו לנו קצת מבוכה, אבל נענינו להם והוזמנו אליהם לארוחת צהריים.

עיגנו את הסירה והלכנו עם מארחינו, בעוד הילדים הכריזו בקול: "אלה יהודים שבאו מישראל". אחרי סבב לחיצות ידיים עם התושבים שהתגודדו על החוף הגענו לביתו של תומאסי, ראש החבורה, לארוחת הצהריים של יום ראשון. ביתו של תומאסי היה בורה פיג'יאני טיפוסי עשוי מקש. בפנים חיכו לנו כעשרה מבני משפחתו, שישבו בצורת ח' על מחצלות. באמצע הונחו צלחות שהכילו דגים ותפוחי אדמה.

את השיחה פתח ג'ו, דודו של תומאסי, כבן 50, וסיפר על חוויותיו משירותו הצבאי באו"ם. רבים מתושבי פיג'י גויסו לאו"ם בתור חיילים שומרי שלום והרבה אף הוצבו בתחילת שנות השמונים בגבול ישראל-לבנון. רובם ראו בשירות הזדמנות חד-פעמית לראות עולם ועוד לבקר בארץ הקודש. סיפרנו להם על ישראל ועל המקום שהדת תופסת אצלנו, על אורח החיים של הדתיים והחילונים ועל סגנון החיים המערבי בארץ, שלא תמיד עולה בקנה אחד עם סיפורי התנ"ך.

ילדים זה שמחה

הם מצידם סיפרו שהנצרות הקימה אותם לתחייה לאחר התקופות החשוכות שבהן עסקו בכשפים, בעבודות אלילים ובקניבליזם. הנצרות, לטעמם, הראתה להם את האמת על האחדות האלוהית והובילה אותם אל האור. בתום הארוחה הוזמנו אל צ'יף הכפר להיכרות רשמית קצרה ולאחר מכן נאלצנו להיפרד מתומאסי וממשפחתו, בשל הגאות שהחלה עולה והרוח המתחזקת, בתקווה להיפגש באחד הימים שוב.

בחזרה לבית הספר

הודיעו לנו שהצ'יף ישן והמתנו חצי שעה עד שניגש אלינו דובר הכפר. הוא תחקר אותנו על תכניותינו לשהות באי ולכמה זמן באנו והתעניין לדעת כמה אנחנו מוכנים לשלם. הוא הבהיר לנו שבכפר הזה אין מקיימים את מנהג הסבוסבו והודיע כי לינה על החוף תעלה לנו 20 דולר. ערכנו סיבוב קצר בכפר וליד אחד הבורה מהמפוארים והגדולים שראינו מעודנו, פגשנו את צ'יף הכפר, איש מבוגר וחמור סבר.

איילת החליטה לנסות לרכך אותו. היא סיפרה לו עלינו, איך הגענו לכפר ומה אופי המסע שלנו, והזכירה את נמבקרו ואת מנהג הסבוסבו שקיימנו שם. בסוף שאלה אם יסכים לקבל מאיתנו את מתנת הקבה. אבל הוא בהה בה כאילו לא הקשיב למילה ממה שאמרה ורק רצה לדעת כמה אנחנו מוכנים לשלם. החלטנו לוותר.

אחרי לילה אחד בכפר מלקטי העמסנו שוב את הסירות ויצאנו אל הים בלי שום כתובת. ירדנו דרומה במקביל לאיים וחיפשנו חוף שנוכל להתאכסן בו. חצי יום שטנו לצד חופים מדהימים, אך לא מצאנו חוף מתאים. בשעות הצהריים המאוחרות הגענו אל כף שעגנו בו כמה סירות דייגים קטנות. החוף נראה מסודר אבל לא כמו חוף של בית מלון או של כפר. התקרבנו ליבשה ובשונה מכל כפר קודם שביקרנו בו, הפעם שום מקומי לא יצא לקדם את פנינו. על החוף נפרש לעינינו מגרש רוגבי מטופח למדי, כמה מבני עץ שנראו כמו מבני מגורים ובקצה המרוחק של המגרש, שלושה מבני עץ מוארכים שיצרו מבנה בצורת ר'. התברר לנו שזה היה בית הספר של הכפר ינגטה.

ביי ביי פיג'י

ינגטה הוא הכפר הגדול ביותר שבשרשרת איי היסאווה וחיות בו כ-85 משפחות. אותם מבני עץ היו בתי המגורים של סגל בית הספר. חיכינו להפסקה כדי לדבר עם המורים ובינתיים נצנץ בנו הרעיון להתנדב לעבודה בבית הספר. בהפסקה יצא אלינו נאנדבו, מורה כבן 27 שהיה מחנך של כיתת ג'-ד' (שתי כיתות שצורפו יחדיו). הוא הפנה אותנו אל מנהלת ביה"ס ואל המנהל הטכני ובשיחה עמם הם התעניינו בכישורי הצבעות שלנו וביררו אם נרצה לעסוק בצביעת מבני הבית ספר. ענינו בחיוב והתקבלנו אל בית הספר כמתנדבים.

שוכנו באחד מבתי העץ הריקים ששימשו את סגל בית הספר. בתקופה זו ביצענו עבודות צבע שונות ועם הזמן הפכנו לחלק מהנוף ומההווי המקומי, לא רק של ביה"ס אלא גם של הכפר עצמו. בביה"ס הזה פגשנו ילד ממוצא הודי ושמו ג'ורג', שאומץ על ידי משפחה מינגטה וגדל כילד פיג'יאני לכל דבר. בניגוד לתושבי האי הגדול שחיים זה לצד זה בדו קיום ובסובלנות הדדית, תושבי איי היסאווה המרוחקים קנאים מאוד לזהותם האתנית ולאדמתם, ובאיים המרוחקים הודי לא תמיד יתקבל בברכה. המפגש בין בני העמים השונים עשוי להיות רווי מתח, ולפעמים אף ידרדר לאלימות, ורקע זה עושה את ג'ורג' ההודי ואת משפחתו הפיג'יאנית ללא ספק לפורצי דרך.

פרידה מנואלה, שלום לפיג'י

בילינו כמעט חודשיים בינגטה ובהרבה מובנים הפכנו לחלק מהקהילה: עסקנו בדיג, נטלנו חלק בפיקניקים, באירועי ספורט ותרבות ועוד. נותרו לנו עשרה ימים עד שניאלץ לעזוב את האיים, כי תוקף הוויזה שקיבלנו לשישה חודשים, עמד לפוג.

ואז בוקר אחד לקראת הסוף גילינו שנואלה, שתמיד חיכתה לנו בנאמנות בחוף, איננה. תחילה חשבנו שאולי אחד מתושבי הכפר לקח אותה לדוג. אך התברר שלא, ובכפר איש לא ידע דבר על נסיבות היעלמותה המסתורית.

שחזרנו את מהלך העגינה ביום הקודם: הלילה האחרון היה ליל ירח מלא, ובלילה

 שכזה ההבדלים בפני הים בעת גאות ושפל עשויים להגיע ליותר משני מטרים. כשעגנו היה הים בשפל ואנו לא השכלנו להשאיר די חבל כדי שהסירה תוכל לעלות חזרה עם הגאות בלי למשוך את העוגן למעלה ולהשתרר.

וכך, סמוך לעזיבתנו, לקח הים את נואלה, ואת כל הציוד שהיה בה. יצאנו לחיפושים אחריה בסירה אחרת, אך לשווא. היעלמותה הבלתי צפויה והכואבת של הסירה סימנה את סוף מסענו בפיג'י.  אחרי שבוע עזבנו את ינגטה ואת שרשרת איי היסאווה המופלאים. עוד כמה ימים ונפרדנו לשלום לפיג'י.