באג במערכת

לפני הכל, שלוש הערות משותפות.

ממוצא ישראלי גיל קינן, הופק באותה טכנולוגיה בה הופק גם "רכבת לקוטב" של זמקיס. כלומר: שחקנים בשר ודם גילמו את הדמויות, ואז הומרו, באמצעות טכנולוגיה הנקראת motion-capture, לדמויות מונפשות. ב"רכבת לקוטב" שיחק הנקס. עכשיו זמקיס, אחרי שפרש מבימוי "מפלצת של בית", משתמש בטכנולוגיה הזאת כדי לביים את סרט ההרפתקאות המיתי "בייוולף".

מטאפורה על שרשרת המזון. "גיבור על נמלים"

2. שני הסרטים מתחילים אותו הדבר: ילד חנון, כמעט ללא חברים, שהוריו עוזבים את הבית לחופשה קצרה ומשאירים אותו לבד עם השמרטפית (ב"מפלצת של בית") או עם הסבתא  (ב"גיבור על נמלים"). מרגע שהם עוזבים, דברים משונים ומבהילים קורים לילד, שיוצא להרפתקאות שיעזרו לו להפוך בוגר, אחראי ועצמאי יותר. הכל יסתדר בדיוק בזמן עד שובם של ההורים מהחופשה, שבכלל לא היו עדים למעשי הגבורה של בנם.

3. שני הסרטים האלה מוצגים בארצות הברית בשתי גרסאות: גרסה רגילה וגרסה תלת-ממדית (עם המשקפיים). לגבי שניהם אני קורא שגרסאות התלת-ממד מרהיבות לצפייה, ואכן בתי הקולנוע מדווחים שהאולמות בהם מוקרנים הסרטים האלה בגרסה זו מלאים יותר מאשר האולמות המקרינים את הגרסה הדו-ממדית השטוחה הרגילה. ובארץ? אין גרסת תלת ממד, אין גרסת IMAX. שנגיד תודה שבכלל מביאים את הסרטים האלה אלינו.

ועכשיו באופן נפרד.

"מפלצת של בית". אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם השנה אכזב אותי. הרעיון לבדו הקסים אותי: ילד שמגלה שהבית מעבר לרחוב הוא בעצם מפלצת שבולעת (עם לשון השטיח שלה) את מי שמעז להתקרב אליה. הילד, עם חברו השמנמן ועם נערה מנומשת שמציתה לשניהם את פתיל הגבורה, יוצא למלחמה נועזת נגד הבית. התקציר, שנשמע כמו שילוב בין "מי מפחד מהשכן ממול" ו"הגוניס" (עם קצת מ"שכנים", קומדיית האימה של ג'ו דנטה עם טום הנקס, על בית שקורים בו דברים מאוד משונים, בתוך פרבר בורגני נינוח), הצית את דמיוני, אבל כנראה שלא את דמיונו של אף אחד אחר. וכך "מפלצת של בית", למרות לא מעט רגעים חביבים וכמה קטעי פעולה מבדרים לקראת הסוף, הוא סרט שלא מצליח להגשים את הרעיון של עצמו. בעיקר כי המלחמה נגד הבית הטורף מגיעה נורא מאוחר בסרט - ובעיקר כי רגע השיא, בו מצפים שגיבורינו ייכנסו סוף סוף לתוך הבית ויפצחו את סודותיו, לא מגיע כלל. ולא פחות מצער: הרעיון של בית שטורף את שכניו בלב פרבר מטופח מהווה בסיס לא רק לסרט הרפתקאות ואימה לילדים, אלא גם כמטאפורה בוגרת על אורח החיים הבורגני, זה שהורס חיים וחלומות כדי לממן משכנתה נצחית לבית פרטי עם גינה, בסביבה "איכותית" ושקטה. טום הנקס, כאמור, עסק במטאפורת הבית הבורגני הטורף ב"שכנים" וגם ב"מותק, הבית מתמוטט" (בהפקת ספילברג). אבל הממד הביקורתי הזה, הקורץ להוריו של קהל היעד של הסרט, נעדר ממנו לחלוטין.

"גיבור על נמלים". לעומת זאת, הסרט הזה - בהפקת הנקס - הוא כולו מטאפורה אחת גדולה על סולם הדרגות של הטבע, על שרשרת המזון, וכולו שיר הלל לשיתוף פעולה, הרמוניה, קבלת האחר וסובלנות לשונה. במקרה הזה, דווקא הרעיון לא נשמע מלהיב: ילד שבריוני השכונה מציקים לו מנקז את תסכולו בהצקות לקן הנמלים שבחצר ביתו. כנקמה מזליף מכשף הנמלים (ניקולס קייג') שיקוי לאוזנו של החנון הסורר ומצמק אותו לגודל נמלה, כדי להביאו למשפט בפני מלכת הנמלים (מריל סטריפ). זוגתו של המכשף (ג'וליה רוברטס) רוצה לחוס על חייו של הטרוריסט ולנסות לשקם אותו, והיא כמובן מצליחה. כנער המתכווץ המופלא צריך גיבורנו להשתתף במלחמתן של הנמלים נגד צרעות. נשמע קצת דומה מדי ל"באג לייף", ל"עבודת נמלים" ואפילו קצת ל"מעבר ליער" שעדיין מוצג בימים אלה. אלא שבכל זאת, "חזק על נמלים" מצליח להיות חביב מעל הממוצע. לא מעט, מן הסתם, בזכות יוצרו. ג'ון דייוויס, שכתב את התסריט וביים את "גיבור על נמלים", ביים לפני כן את סרט האנימציה המקסים "ג'ימי ניוטרון", שנקודת המוצא שלו דומה: ג'ימי, הילד הכי קטן בכיתה, משתמש בכוח המוח ולא בכוח הכוח, כדי להציל את כל ההורים שנחטפו על ידי חייזרים. ב"גיבור על נמלים" מוותר דייוויס על החלל החיצון ופונה אל החלל הפנימי. גם כאן זהו ילד קטן, שהופך קטן יותר, ומגלה שהוא די גדול. בדרך הוא עובר הרפתקאות - באחד הסרטים המצוירים עם הסצינות הכי גדושות גועל שנראו מזה זמן רב (כולל ביקור בתוך קיבת צפרדע, ועל קרקפתו מלאת הקשקשים והכינים של משמיד חרקים סדיסט) - שיגרמו לו להבין שזה לא עולם של "כל אחד למען עצמו" אלא של "כולם למען כולם". אוטופיה, אומנם, אבל דווקא בשעת מלחמה נגד ארגון טרור שרוב העם לא מוכן בכלל לקיים איתו דיאלוג, אולי כדאי שהילדים שלנו ייחשפו גם לאופציות אחרות של ניהול משברים. לא רק כוח, גם שיח. וחוץ מזה, הסרט שנון ומהנה למדי, בתור בונוס.