כשהמדינה מפנה עורף

"העורף לא חזק. זו סיסמה שאין לה שום בסיס. כל מי שיכול היה - עזב. אלו שנשארו, זה לא קשור לחזקים או חלשים. הם פשוט נשארו כי הם לא יכולים ללכת" (עידו כהן, פעיל סיוע מכפר ורדים)

בנהריה מתגוררים בימים כתיקונם 58 אלף תושבים, השבוע נשארו בה, על פי ההערכות, בין עשרת אלפים ל-12 אלף בלבד. כל אותם תושבים, שנותרו ביישובים ובערים הצפוניות, מנהלים את חייהם בחרדה מתמדת ובהיעדר כמעט מוחלט של שירותים חיוניים. ונהריה לא לבד. ישנן קריית שמונה, כרמיאל, צפת והקריות ועוד ועוד. עשרות יישובים שתושביהם, בעיקר החלשים, נעלמו ממפת המדינה בחודש האחרון.

בתחילת השבוע עלה לצפון צוות של רכזים מהתנועה ליהדות מתקדמת. רכזת הצוות, שרונה יקותיאל, מספרת כיצד עברו חברי הצוות מדירה לדירה ופשוט התחילו לדפוק על הדלתות. המחזה שנגלה לעיניהם בחלק מהדירות היה קשה מאוד. "במעלות למשל, מצאנו מישהי שמחוברת לחמצן ולא יכולה אפילו לרדת למקלט כשהנכד שלה, בן 11 וחצי, סועד אותה". היא ממשיכה בתיאור של קשיש אליו הגיעו, "שכל החולצה שלו הייתה מלאה דם כי הוא עשה איזושהי בדיקת דם לפני כמה ימים וכנראה השאירו לו את זה פתוח. היינו צריכים לקלח אותו ולהחליף לו את הבגדים. בדירה אחרת ראינו אישה עיוורת שאפילו לא מסוגלת לרדת למקלט. היו אנשים שנכנסתי אליהם הביתה והם התחילו לבכות. אז חיבקנו אותם וליטפנו אותם ונתנו להם מה שהיינו יכולים לתת".

לאחר 58 שנים של מלחמות, עימותים וקרבות, קשה להאמין שאף אחת מהממשלות לא השכילה לייסד תוכנית חירום עבור העורף האזרחי. אבל העובדה היא שכשפרצה המלחמה, נותרו חלק גדול מהתושבים לבדם. המדינה פשוט

 הפנתה עורף. ראש עיריית מעלות-תרשיחא ויו"ר פורום יישובי קו העימות בצפון, שלמה בוחבוט, טוען ש"אחת הטעויות של ממשלות ישראל הייתה שלא עשו תוכנית חירום אזרחית. אף פעם זה לא היה. ברגע שיש מלחמה, יודעים איך תוקפים את המוצב הזה ואיך תוקפים את המוצב הזה, יודעים כמה טנקים ותותחים צריך, אבל בפן האזרחי אין שום בוס שמנהל את כל הדברים האלה. תוך כדי מלחמה מנסים לפתור את כל הבעיות האלה".

המסקנה של בוחבוט זהה למסקנות של רבים מהכוחות הפועלים בחודש האחרון בשטח, מרמת הארגונים המתנדבים ועד ראשי הערים. "אנחנו כראשי ערים נלחץ על הממשלה להכין תיק מסודר,  שבשעת חירום נדע בדיוק מה קורה. שהדואר יפתח כמה שעות והבנק יפתח כמה שעות. פשוט להיות מסודרים ולא לירות מהמותן, כפי שקורה היום. ברגע שלא הכריזו על מצב חרום, ממש כמו בימי מלחמה - אז כל אחד עושה דין לעצמו".

איפה המדינה? מהי באמת תמונת המצב בשטח? פעילים בארגונים חברתיים מספרים ל-ynet על מה שעשו למען תושבי הצפון והמחזות הקשים שבהם נתקלו בשטח. וכולם מפנים למשרדי הממשלה את השאלה - איפה אתם? ורצוי רק להזכיר: למשרד הרלוונטי ביותר, משרד הרווחה - אין בכלל שר.

אין מדינה? יש ארגונים

בחודש האחרון פועלים ברחבי הצפון עשרות ארגונים, התנדבותיים ברובם, שהתייצבו ראשונים בחזית המלחמה העורפית כדי לספק את צורכי התושבים מהרמה הבסיסית של מים ומזון ועד התקנת מזגנים במקלטים. נציגים של רשויות הממשלה לא היו שם לצידם.

"למעשה, בשבועיים הראשונים למלחמה הממשלה בכלל לא התעוררה", אומר יו"ר מטה המתנדבים "ישראל- ביחד", דודי זילברשלג. כששואלים אותו כיצד התרשם מההיערכות הממשלתית עבור האזרחים בצפון הוא עונה: "היערכות? אין חיה כזאת". המסקנות של זילברשלג לא שונות מאלו של בוחבוט. "הנושא של התיאום הוא קריטי", הוא אומר, "חייבים לפעול בתיאום מלא של כל המגזרים. המגזר הציבורי, המגזר העסקי והמגזר השלישי. השילוש הזה יכול לנצח כל מצב. אבל לא ייתכן שהאחרון שיתעורר יהיה המגזר הציבורי, שהוא אבי אבות האחריות".

מקלט בכרמיאל. צילום: איי.פי.

דוגמאות להשלכות שנוצרו בעקבות חוסר התערבותה של הממשלה, בעיקר בשבועיים הראשונים למלחמה, יש בלי סוף. במוקד "ישראל- ביחד" מספרים על קריסה מוחלטת של כל נושא המזון בשבוע הראשון של המלחמה. "רק המוקד שלנו לבד", אומר זילברשלג, "קיבל 6,700 פניות שהוא לא יכול היה לתת להם מענה, בהיקפים שהיו למעלה מכוחותינו לשרת".

"וגם כשהגיע מזון לערי הצפון, לא היה מי שיחלק אותו", מוסיף רבינו. הוא תוהה "איפה היה פיקוד העורף שלושה שבועות? אם הם היו באים בהתחלה, היו באים גם עם כוחות שיעזרו לחלק מים ומזון כשלא היה מי שיחלק. הרי זה תפקידם בשעת מלחמה. אף אחד לא גייס את הכוחות האלה. למה רק עכשיו הם מביאים את המג"דים של פיקוד העורף לצפון?"

למרות שעבר כבר חודש ימים מאז תחילת הלחימה, גם כיום את המזון תורם המגזר העסקי. זילברשלג טוען בתוקף ש"אילולא השופרסל לא הייתה נפתרת בעיית המזון עד עצם היום הזה. רק "מאיר- פנים" מעביר ביום למעלה מ- 2,000 מנות מהשופרסל בתרומה". לדבריו, בפיקוד העורף דווקא הציעו עזרה במשאיות, "אבל עד שזה התחיל לזוז, זה לקח יותר מדי זמן". בתיאום עם משרד הרווחה ביקש זילברשלג 9 משאיות לחלוקת מזון. רק כעבור 24 שעות, וגם זה בזכות התערבות של הגורמים הרלוונטיים, פיקוד העורף סיפק לו שתי משאיות בלבד. "בסוף לקחנו משאיות בתשלום, של הארגון שלנו", הוא אומר, "ועם זה התקדמתי. לא יכולתי לחכות להם".

מה שמרגיז את זילברשלג במיוחד זה "החצופים האלה, שאומרים לנו, הארגונים, שבזה שאתם פועלים אתם פוטרים את המדינה ועושים יותר נזק. אז אמרתי למישהו שאם הייתי מחכה למדינה אז במקום לשלוח את "מאיר פנים" הייתי צריך לשלוח את זק"א".

לדברי פעילי הארגונים, היחיד שהשכיל להבין, עוד בהתחלה, שגם הממשלה צריכה להטות כתף לאזרחיה היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, רענן דינור. זילברשלג מספר ש"כבר בשבוע הראשון הוא התחיל לגלות התעניינות איפה הרשויות צריכות להיות ואיפה הארגונים פועלים והבין שכרגע צריך להיות מתואם עם הארגונים. הדבר הכי חשוב שהשיג דינור היה הקמת מטה תיאום, אשר פועל יחד עם המנ"ל (מטה לניהול לאומי), בשיתוף עם המשנה למנכ"ל משרד הרווחה, מנחם וכשל. לדברי הארגונים בשטח "התיאום הזה כבר עשה סדר יחסי שמנע חלק מהכפילויות וקבע מי מקבל ואיפה".  

מקלט בנהריה. צילום: רויטרס

"איזה אנשים נשארו בעיר? מי שיש לו כסף, מוצא את הדרך החוצה ומי שנשאר הם המחלקה הסוציאלית. אותם אנשים שאין להם כסף, אלו שחיים מביטוח לאומי. אלו שעובדים במפעלים ובקושי מהיד לפה אוכלים. כל אלה, פשוט מאוד, אין להם יכולת לצאת החוצה. אנשים כמוני, שיש להם עשרה ילדים, לא יכולים לצאת מכאן. מי ייקח משפחה עם עשרה ילדים?"

המונולוג העצוב הזה שייך למרדכי עשור מנהריה, אבל היה יכול באותה מידה לצאת מפיו של כל אחד מעשרות האלפים שנותרו ביישובים המופגזים. במקלט בו שוהה משפחת עשור מתכנסים כבר מזה שבועיים וחצי 28 ילדים ומבוגרים. כדי שלילדים תהיה מקלחת חמה, מחממים שם את המים בקומקומים חשמליים, שופכים לדלי וכך רוחצים אותם. "אנחנו אנשים פשוטים, לא ממש העשירון העליון ואני אומר שהילדים שלי הם החיילים האמיתיים של המלחמה. הם נלחמים בקו הראשון", אומר עשור. 

צוות של רכזי התנועה ליהדות מתקדמת היה השבוע בצפון וראה את המראות הקשים שהוזכרו קודם לכן. רכזת הצוות, שרונה יקותיאל, ממקדת את האצבע בנקודת התורפה הכואבת ביותר כרגע בגזרה העורפית: "האוכלוסייה הנזקקת - הם הסובלים העיקריים של המלחמה. הקשישים, הנכים, המוגבלים ומשפחות מעוטות יכולת. אותם אנשים שלא יכולים ברמה הבסיסית לשרוד". התנועה ליהדות מתקדמת כבר הוציאה 600 אלף שקלים עבור תושבי הצפון כשההתמקדות שלה היא בקשישים ובמוגבלים, שלעשרות מהם סופקו דירות בירושלים.

לאחר שביקרה בעשרות דירות כאלה, פנתה יקותיאל ללשכות הרווחה בערים כדי להפנות את המקרים להמשך טיפול. שם השיבו כי "המטפלות לא מוכנות לבוא לשלומי או למעלות כי הן מפחדות" ו"אין כוח אדם". "בלשכות הרווחה יושבות בחורות, עונות לטלפונים ובעיקר מנסות לתת מענה ברמה של כיבוי שריפות. אז המדינה צריכה לדאוג לאיזשהו פתרון", היא נזעקת, "מה קורה? למה? איך זה הגיע למצב כזה? אין להם כוח אדם, אז זה מה יש ושיירקבו בבתים שלהם. בדיוק כך".

עידו כהן, פעיל סיוע מכפר ורדים, הביא השבוע אוכל לעוזרות בית מנהריה. מישהו מהתושבים שמע שיש לו את היכולת להתרים כספי תרומות ופנה אליו. כהן מעלה נקודה חשובה, שלא מעטים מהכוחות הפועלים בצפון שמו אליה לב בחודש האחרון והיא בעיית הנזקקים החדשים. "אותן עוזרות בית, שהיו מקבלות בסוף יום העבודה את הכסף מבעל הבית ועם זה היו קונות אוכל לילדים, הן יושבות עכשיו במקלטים. אין להם כמובן בתים לנקות וגם אם היה, הן לא יכולות להגיע. הן חיו קצת על חסכונות, נגמר הכסף ואין אוכל. הכספומטים סגורים, אין אשראי בגלל החוק החדש ואין בכלל למי לפנות", מעלה כהן תמונת מצב עגומה.

"רשויות הרווחה לא מכירות את אותם נזקקים", מנתח כהן מתוך התרשמותו, "כי עד היום הם לא היו מקרי סעד, כי הם הצליחו להחזיק את עצמם. פונים אלי גופים עם הצרכים הכי אלמנטריים, כמו מים ואוכל. אני לא מדבר על פינוקים".

אלוף פיקוד העורף. "להחליף אותו" (צילום: דורון גולן)

נראה כי תושבים רבים מדי שואלים את עצמם לאחרונה שאלות נוקבות לנוכח התנהלותה של הממשלה בעורף. כהן מספר שנקודת השבירה שלו היתה הכרזתו של אלוף פיקוד העורף, האלוף יצחק (ג'רי) גרשון שעל האזרחים לצאת לעבודה. "אני יושב בכפר ורדים, לא יודע מה זה נפילות ומה זה יציאות. אני רק יכול לומר שכל 20 שניות שמעתי בום. במשך עשרה ימים שמעתי את הבומים וישבתי עם שלוש בנות קטנות במקלט. ואז הוא בא ואומר לי לצאת לעבוד? זו הייתה אמירה אומללה. בזה הוא בעצם הסיר את האחריות של המדינה מכל האזרחים שלא מסוגלים לצאת לעבוד. אם לשר הביטחון באמת היה אכפת לו ממצוקה של אנשים למחרת הוא היה מחליף את מפקד פיקוד העורף".

מה יהיה עם הילדים?

והנה עוד סיפור אחד. עם תחילת המלחמה, עלה הרב דוד גרוסמן לצפון, בין השאר כדי לבקר רבים מתלמידיו הנמצאים בחופשה ובמשך השנה לומדים במוסדות "מגדל אור" אשר בניהולו במגדל העמק. הרב גרוסמן, כאיש חינוך, הבין שקודם כל יש להוציא את הילדים מהמקלטים המחניקים ולדאוג להם למקום לינה בטוח. בהתחלה, בשיתוף עם מועצת מרום הגליל, הביא אליו למגדל העמק את ילדי אביבים, דלתון ויישובים נוספים הממוקמים על הגבול.

עם התפשטות המתקפה דרומה, המבצע התרחב וכיום מאוכלסים קרוב ל-7,000 ילדים מהצפון ב-22 פנימיות, כפרי נוער וקריות חינוך במגדל העמק, פתח תקווה ואשדוד. כ-20% מהאמהות הצטרפו אף הן לילדיהן. כדי לממן את שהייתם של הילדים נעזר הרב גרוסמן בסוכנות היהודית, בתרומות שגייס, כשבשבוע האחרון גם משרד ראש הממשלה נכנס לתמונה. השבוע הוא הביא את הילדים לפעילות בקיבוץ מעברות שבעמק חפר כדי לשמח אותם אבל גם הרב גרוסמן יודע שהפתרון שנתן להם הוא זמני מאוד. בקרוב, עומדת שנת הלימודים להיפתח, ולכל אותן פנימיות, יצטרכו להיכנס התלמידים.

בין החלשים נמצאים גם אלפים מעולי אתיופיה. עידו כהן, שלפני המלחמה החל בפרויקט סיוע לסטודנטים אתיופים באמצעות קרן וינר (אותה העמיד דודו, הנס וינר, ניצול שואה המתגורר באירופה ותורם רבות לישראל). המלחמה תפסה את הפרויקט בחיתוליו וכהן הבין שכרגע יש מטרות הכרחיות יותר ובכך החל בגיוס כספים ואספקה עבור מרכזי הקליטה בצפון. כהן ושאר המתנדבים פעלו בחודש האחרון ב-8 מרכזי קליטה שונים ובשלושה מוקדי מגורים בהם מתרכזת האוכלוסייה האתיופית. בימים רגילים מדובר באוכלוסייה של 19 אלף בני אדם. כיום נותרו בצפון מחצית מהם.

כהן מספר: "אותו אתיופי שהגיע לארץ לא מזמן, מדבר אמהרית ומגמגם קצת עברית, לא מכיר אף אחד חוץ מהעובדת הסוציאלית של מרכז הקליטה ופתאום

 מתחילים ליפול לו שם פגזים. אנחנו כישראלים לא הבנו מה קורה. לעיריות אין יכולת להתמודד עם מצבים כאלה והחוסר יכולת לסייע לאותו עולה הופך את התחושה שאין למי לפנות לעוד יותר קיצונית".

בסיבובים הראשונים שעשה בין המרכזים, כהן מספר ש"אנשים בכו כשבאנו. הם היו כל כך מבולבלים. הם לא הבינו מאיפה הגענו עם כל אותם דברים שהיו חסרים להם עוד קודם לכן. זה מאוד ריגש אותם". הוא מספר על מצוקה גדולה מאוד השוררת בחלק ממרכזי הקליטה ומעריך ש"חוסר הבנת השפה או חוסר היכולת לקבל איזשהו הסבר לגבי מה שקורה גורם למצוקה קשה. אין להם שום מקור של מידע - ובמצב כזה הדיסאינפורמציה משתוללת".

את המראות שנתקל בהם קשה לו לתאר. "מרכז הקליטה בצפת למשל", הוא טוען, "לא ראוי למגורי אדם". כפעולה ראשונה דאג כהן לקנות 500 מאווררים, שלא היו בנמצא כלל במרכזים, כדי להקל קצת על החום הבלתי נסבל במקלטים. במקומות מסוימים, הוא מספר, "היה מחסור, החל ממים, חיתולים, אוכל, תרופות ועד ערכות הפעלה לילדים. כל דבר שהבאנו לילדים היה ממש הצלה. הילדים השתגעו שם".

תגובות לכתבה

ממשרד הרווחה נמסר: "מי שטוען שעמותות לקחו את תפקידנו אינו מבין מהו תפקיד משרד הרווחה. העמותות נכנסו לכל תחום שהן רצו בלי לשאול איש ומבלי לבדוק מה הצרכים. אנו מברכים על פעולתן, אך אין הן מחליפות את אחריות הממשלה למטופלי מערכת הרווחה. אנו עובדים בשיתוף פעולה עם העמותות משום שהן יכולות לספק מיידית תרומות ולעקוף ביורוקרטיות וביחד איתן אנו מכפילים את כוחה של הממשלה.

"שירותי הרווחה מתפקדים ברמה טובה מהיום הראשון של המלחמה. יש לזכור כי שירותי הרווחה מטפלים באוכלוסיות מיוחדות, אין זה מתפקידנו לטפל במזון לתושבים, בפינוי של כלל התושבים או במצב המקלטים. מאות העובדים

 הסוציאליים של הרשויות המקומיות פועלים בשטח 24 שעות ביממה ונותנים מענים לאוכלוסיות המיוחדות. העובדים יוזמים קשר עם כל המטופלים שלהם ובודקים באופן שוטף את מצבם של הנכים, הזקנים והמוחלשים ונותנים להם מענים.

"בנושא המזון, אירגנו את העמותות לאספקה מסודרת ומתואמת. הממשלה הקציבה עד היום 8 מיליון שקלים למזון והארגון באמצעות משרד הרווחה. (לפי בדיקת ynet הממשלה הקצתה 4 מיליון, זאת בשיתוף כספי תרומות עם קרן סקעט- רש"י ותורמים אחרים שהקצו עוד 4 מיליון - וביחד שמונה מיליון - נ.ס.). בימים אלה נעביר לרשויות המקומיות בצפון 12 מיליון שקלים לצרכים מיוחדים".

ומה אומרים בפיקוד העורף, במשרד ראש הממשלה ובמקומות נוספים שהוזכרו בכתבה? קראו כאן.