היססנו - לכן ננצח
לעתים איטיות ורתיעה מהקצנה הן סגולות טובות, כשהן מלוות בהחלטה נועזת
השבוע הרביעי למלחמה נראה במבט לאחור כמבוזבז מנקודת הראות הצבאית; התייצבות עייפה ומעצבנת בחזית לא-ברורה, כשהאויב ממשיך להפגיז וישראל ממשיכה להילחם, במחיר דמים נורא, על כיבוש אותן העיירות השעיות שכבר כביכול נכבשו, ושכיבושן מלכתחילה היה מיותר. זה קרה משום שממשלת אולמרט, אומרים מבקריה, לא ניהלה את המלחמה בלבנון במלוא התנופה והעוצמה. היא היססה, היא שקלה כל מהלך באלף משקלות, היא נרתעה מפני מתקפה יבשתית גדולה, היא "לא שיטחה כפרים לבנוניים", היא גמגמה ולא הייתה עקבית. רק אתמול, הם מוסיפים, קיבלה הממשלה את ההכרעה על העמקת המלחמה ש"צריך היה" לקבל כבר ביום הלחימה הרביעי או החמישי.
כל זה נכון, אבל רק בחלקו. ההססנות, האיטיות והרתיעה מהקצנה אינן תמיד מגרעות. לפעמים הן הסגולות הטובות, התכונות הנדרשות. מלחמת לבנון השנייה פרצה בנסיבות שונות לגמרי מהראשונה: ישראל לא רצתה בה, לא ששה לקראתה ואף לא הייתה מוכנה לה כראוי, כפי נחשף בדיווחים השוטפים מהשטח. לכן מותר היה ומומלץ היה במהלכה להסס, להתלבט, להזהיר, לגרד את הראש, לבחון בזהירות כל אופציה ולפעמים למצמץ, לפני ששולפים את אגרוף הפלדה הצה"לי. ההססנות של אולמרט וממשלתו נבעה מן המודעות העצמית שלה למגבלותיה, מתחושת האחריות שלה ומראייה אסטרטגית ארוכת-טווח. אלו לבטים הראויים לשבח.
לישראל אסור להיראות כצמאת-שטחים. מי שחלם על טורי השריון של צה"ל הפורצים כבר לפני שלושה שבועות לתוך לבנון, חלם על מפגן כוח עקר. אילו כך קרה, היינו קוברים מאות רבות של חיילנו ומוחזרים במהירות אל ה"קו הכחול", כשחיזבאללה מצידו השני. לא משום שחיזבאללה היה מנצח אותנו, אלא משום שהעולם היה מחזיר אותנו לשם, בלא הישגים.
עם זאת, ללבטים ולהיסוסים יש ערך רק כשבסופן החלטה נועזת, מקורית, משנה מציאות. החלטה "שרונית": להפתיע את הצד השני, להכות בבטנו הרכה, להשיג נכסי חליפין ולזרז את הפתרון המדיני הנוח לישראל. הבה נקווה, שעל כך הוחלט אתמול בקבינט.
ההיסטוריה לא תשפוט את מלחמת לבנון השנייה לפי רוחבה ואורכה; היא תשפוט אותה לפי תוצאותיה. אריאל שרון היסס והתלבט כשנה לפני שאישר את הכיבוש-מחדש של ערי הגדה המערבית במבצע "חומת מגן". המבצע החל באביב 2002, לאחר הפיגוע הקשה במלון פארק, ועורר בראשיתו לא מעט ביקורת, במיוחד כשלווה בנפגעים רבים. רק לקראת סופה של 2002 התחיל הציבור בארץ להבין שהגלגל במלחמת הטרור התהפך. הפיגועים התמעטו והאינתיפאדה דעכה.
למלחמת לבנון ב' יש תוצאות מדיניות המפתיעות לטובה. הצעת ההחלטה הצרפתית-אמריקנית, כפי שהוגשה למועצת הביטחון - גם אם תשונה - היא הישג משמעותי לישראל. אפשר היה לראות זאת, בין השאר, במבוכה שהנוסח הזה עורר בתקשורת האירופית העוינת את ישראל. פתאום התברר שגם צרפת סבורה שישראל היא המותקפת ומחפשת ההסדר, ואילו חיזבאללה - התוקפן והסרבן. הדיבורים על "טבח ישראלי" בלבנון משתתקים אף הם, בהדרגה, נוכח הדיווחים הלא-אמינים בעליל של התקשורת הערבית.
אפילו תוכנית "שבע הנקודות" של ראש ממשלת לבנון סניורה, ובמיוחד נכונותו המיידית לפרוס כוחות צבא בדרום בהסכמת חיזבאללה, מהווה שיפור דרמטי מנקודת ראותה של ישראל. הרי זה בדיוק המהלך שנדרשה ביירות לבצע במסגרת החלטה 1559 של מועצת הביטחון. שש שנים היא סירבה לכך, ורק תוצאות הלחימה של צה"ל שכנעו אותה להסכים.
אפשר שהמלחמה בלבנון תימשך עוד שבועות רבים. שתדרוש קורבנות רבים. שנמחה דמעות בהלוויות רבות. שהטילים
יגיעו עד תל-אביב. אך ההשוואות למלחמות ישראל-ערב האחרות טועות ומטעות: צה"ל לא יצא ללבנון כדי להביס את צבאות האויב הצרים עלינו. הוא יצא לנפץ אשליה שהשתרשה בקרב ארגוני הטרור המוסלמים, לפיה אפשר להכניע את ישראל באמצעות רקטות וטילים וחטיפות ופיגועים. ושאפשר, בדרך זו, להסיג לאחור את המפעל הציוני כולו, מבלי להסתכן בתגובה ישראלית מנצחת. עכשיו כבר ברור שאי-אפשר. תמה עונת הלבטים, שהיו חיוניים. היססנו, לכן ננצח.
עוד בבלוג: המפוצים והמופקרים
לפנייה לכתב/ת 
החלטה שרונית?
צילום: רויטרס
מומלצים
