כסילות הקונצנזוס
ניסיון העבר מלמד כי רק לאחר אסונות מבינים כאן את ההכרח בביקורת ציבורית גלויה ונוקבת דווקא בעת הקרבות
כבר אין ספק כי מלחמת לבנון השנייה מעלה שאלות קשות, החל מן הרמה האידיאולוגית, דרך מחדלים אפשריים של היעדר קונספט מדיני ועד לתכנון לקוי והפקרת האוכלוסיות המנוחשלות בחברה הישראלית. כיצד זה לא הוזהרו תושבי הצפון מן העוצמה הצבאית של חיזבאללה? אם המודיעין הישראלי טעה, יש לערוך בו בדק בית יסודי, בעוד שאם ידע - מדוע לא תיפקד הדרג המדיני? אלו שאלות פשוטות יחסית. שאלות קשות יותר - ועקרוניות יותר - סובבות סביב המחיר שגבתה תוצאת המלחמה ב-1967 מיכולותיו המבצעיות ומוכנותו של הצבא, וכיצד זה הפך "צבא העם" למשטרת כיבוש.
מהלכי המלחמה תמוהים אף הם. האם אין ולא הייתה אלטרנטיבה להרג של מאות אזרחים לבנונים חפים מפשע, ולזריעת הרס איום תוך כדי יצירת בעיית פליטים נוספת? תמיהה זו גוברת דווקא נוכח הטרור שמצליח חיזבאללה, למרות הכל, לזרוע בקרב תושבי ישראל, ונוכח הנפגעים הרבים וההרס הנורא בעורף האזרחי.
ברמה התכנונית, שנראה כי הוזנחה קשות, עולות תמיהות קשות על ההפקרה של הפריפריות החברתיות על חשבון המרכז. כיצד זה לא הוכנו מבעוד מועד מקלטים ערוכים היטב, ומדוע חלפו שבועות יקרים עד שהחל פינוי מסודר של תושבי הצפון, אלו שאינם מסוגלים לדאוג לפינוי עצמם עקב מיעוט אמצעים כלכליים? נוכח כל אלה בולטת מאוד שתיקתו הרועמת של הציבור ובמיוחד היעדרותה של אופוזיציה חברתית ופוליטית, מאורגנת ואפקטיבית, שמציבה אלטרנטיבות חשיבה לשירת המקהלה, שמסרבת לשאול שאלות כואבות על פתיחת המלחמה, מהלכיה, מטרותיה וסיומה האפשרי.
אפתח בעובדה יסודית ראשונה: רוב המלחמות בעת המודרנית נפתחו בשתיקה רועמת של הרוב ובהסכמיות ציבורית רחבה, לרבות מלחמת לבנון הראשונה, שזכתה בראשיתה לתמיכה מקיפה גם בשמאל הציוני. ההנחה הרווחת והמוטעית, שכמובן מקבלת עידוד על-ידי אליטות צבאיות ומדיניות, קובעת כי ויכוחים קשים בעורף יפגעו במורל הציבורי ובכוחות הלוחמים בחזית. עובדה יסודית שנייה היא כי כל מלחמות ישראל, פרט למלחמת 1967 בעת הקרבות, הפכו לשנויות במחלוקות קשות במהלכן. אסונות ותשלום כבד בחיי אדם קדמו לאופוזיציה של ממש ביחס לנורמות חשיבה, שנחשבו בטעות כמקובלות וחסרות אלטרנטיבה. הטבח האיום בסברה ושתילה הוא רק דוגמה אחת לאופן בו אירועים טרגיים משנים את תוואי המלחמה ומפנים דרכם, באיחור קטלני, לאופוזיציה החורגת משתיקתה ומוכנה לשקול אלטרנטיבות. רק אז, לאחר האסונות, מבינים את כסילותו של הקונצנזוס ואת ההכרח בביקורת ציבורית גלויה ונוקבת דווקא בעת הקרבות, ולא לאחריהם.
מבנה הכוח הפוליטי בעייתי. מפלגת העבודה היא חלק מן השלטון, וראשיה מפוצלים בין מנהלי המלחמה לבין מבקריה החשאיים. הראשונים אחראים למהלכים הצבאיים הבעייתיים, שחלקם סותר בעליל נורמות בסיסיות של זכויות אדם, בעוד האחרונים ממולכדים בצבת הנאמנות המפלגתית. המרכז הציוני אינו מצליח למצוא תחליף למודל הנסיגה החד-צדדית, שנכשל והכשיל, בעוד השמאל הליברלי והציוני עדיין לא התאושש מחורבן תהליך אוסלו. השמאל הלא-ציוני נעדר טקסט אידיאולוגי מאוחד ורווחים בו סוגי שיח, שפעמים סותרים משמעותית זה את זה, ובנוסף הוא חסר פרוגרמה פוליטית בעלת כושר שכנוע ציבורי. הימין הפוליטי, החל בליכוד, עתיד להגביר את כוחו האלקטוראלי, משמעותית, אך מבקש בשלב זה לשמר את השתיקה סביב מהלכי המלחמה. התוצאה היא הסכמיות ציבורית מדומה סביב מלחמה מוזרה.
חבל מאוד שהדיונים הציבוריים באקדמיה יחלו רק לאחר האסונות שעוד עלולים להתרגש עלינו. ואחרונה - התקשורת הישראלית, שאינה נוטה לקיים את תפקידה הציבורי. בולטים במיוחד הכתבים הצבאיים, שלהוציא חריגים, נוטים לדברר את מדיניות הצבא ומשרד הביטחון עקב תלותם במוסדות אלו כמקור למידע חיוני. חופשת הקיץ באקדמיה הישראלית היא תירוץ נוח - אך בלתי קביל - לשתיקתה הרועמת.
בצבא מבינים היטב כי הקמתה של ועדת חקירה היא כנראה בלתי נמנעת. אין להסביר אחרת את הצעד הבוטה של הדחתו המעשית של אלוף פיקוד צפון. הצבא גם מבין היטב כי הוועדה לא תשאל שאלות עקרוניות ברמה האידיאולוגית והחברתית, אלא תתמקד במהלכים הטקטיים צבאיים. אולם החברה הישראלית אינה זקוקה למשפטיזציה נוספת. השאלות המרכזיות אינן לוגיסטיות או משפטיות, כי אם שאלות על דמותה של החברה ועל הפקרתה את מיטב אזרחיה, המשלמים את מחיר כישלון האליטות בהנהגת המדינה. אנו זקוקים לדיון ציבורי נוקב, כעת ועכשיו, ולא לוועדות חקירה משפטיות שערכן יהיה ארכיוני בלבד.
גד ברזילי, פרופ' למדע המדינה ולמשפטים באוניברסיטאות תל-אביב ו-וושינגטון
לפנייה לכתב/ת 
שתיקה רועמת של הרוב
צילום: איי פי
מומלצים
