אלוהיי המלחמות

אלוהים גר ממול בדמותו של שכן בדירה הסמוכה. אני עוקבת אחריו יום-יום שב הביתה ומביא עימו לחם וחלב וביצים, נכנס ויוצא עם תיק עבודה. פעמים בשבוע בערבים הוא רץ 18 קילומטרים וחוזר מיוזע, בתוך העיר הוא הולך ברגל ורוכב על אופניים. אף-אחד לא יודע.

הוא משנה דברים קטנים שהוא לא אוהב וחושב שאף-אחד לא ירגיש שזה הוא שהתערב ושינה. רק אני יודעת. אין בו שום דבר מיני, הוא גם לא חברותי יתר על המידה, בין האנשים הוא עושה מה שנהוג, לא יותר. אני לא יודעת למה הוא פה. זה לא בדיוק כמו לרדת לחופשה, לגור בתוך העיר, בין ההמון. אולי הוא חש אשמה, מנסה להיבלע.

הוא נעדר ימים ארוכים, לעתים שבועות, הוא מנוי על שלושה עיתונים שונים, בשלוש שפות, והם יחד נערמים על סף דלתו בהיעדרותו, ממלאים את חדר המדרגות. אם היה זה שכן אחר, ודאי כבר הייתי מניחה ידי בכל בוקר על העיתון היומי. אך עם אלוהים לא מסתבכים, לכי תדעי אם הוא לא מגלה רגישות יתרה לעיתונים, אולי בכלל אצלו זו תהיה גניבה, חטא נורא. כשהוא חוזר ממסעותיו אנו נפגשים בחדר המדרגות, אני מחייכת ואומרת לו שכבר חששתי שלא יוכל להיכנס מחמת העיתונים, הוא מחייך, חיוך שגבר מחייך לנשים, ולא אומר דבר.

מה העונש על הניסיון לפתות את אלוהים? אני לא מאמינה ששולחים על זה לגיהינום. אולי אפשר לצאת בנזיפה, מכה קטנה על היד. ודאי לא יותר, שווה לנסות. מה יפתה את אלוהים? אולי יום אחד כשאשמע אותו עולה במדרגות אמהר לפתוח את הדלת בתחתונים קטנים ואזייף הפסקת חשמל עם פנים מבוהלות? אולי אנסה את הגישה הישירה ואזמין אותו לקפה אצלי בדירה, אחרי הכל אנחנו שכנים, הוא ודאי לא מעודכן שנימוסין בין שכנים ממזמן כבר לא ממומשים בתל-אביב. אולי גם עוגה.

חודשים שאני מהרהרת בכל זה. אלוהים בא והולך כמנהגו, ובכל פעם שקורה משהו נורא בארץ אני חושבת עליו יושב בדירתו וצופה בחדשות, ודאי מרגיש נורא. למה הוא לא עושה שינויים גדולים יותר? ראיתי שהוא נוגע בקטנות, בעצמי ראיתי, למה לא נסים גדולים? למה לא להפוך את עזה לגן עדן, הוא הרי האלוהים.

בוקר אחד כשירדתי למטה ראיתי אותו עומד בחדר המדרגות, מחזיק שרשרת שבורה של אופניים בידו. "מה קרה?", שאלתי. הוא הרים מבט אליי, ואחר הביט בשרשרת, מגיש לי אותה מול הפנים.

"גנבו לי את האופניים"

מיד ריחמתי על הגנב. איזה ביש מזל, לגנוב דווקא לאלוהים את האופניים. מסכן, איך יכול היה לדעת? הרי לא היה עליהם שלט "האופניים של אלוהים". לך תדע.

"איזה באסה, כל-כך מעצבן. מה אתה מתכוון לעשות?"

"תראי, הן מבוטחות. לא אכפת לי מהכסף, מעצבן העיקרון, כל הגניבות האלו, זה חייב להיפסק"

"מה אתה חושב שירתיע את הגנבים?", כך אני שואלת ישירות, ולעצמי חושבת שאני ממש על הגל איתו, אולי אצליח דרך השיחה הזו להבהיר לעצמי אחת ולתמיד מה באמת מותר ומה אסור.

"חייבת להיות ענישה. חמורה. זו דעתי, אם את שואלת. הם חייבים להיענש על זה"

בשיחות כאלה עם אלוהים, אף-אחד לא יוצא גיבור. תוך כדי דבריו אני מיד חושבת מה היה אומר עליי? כמה אני הייתי חוטפת אצלו כבר? למרות שאני משתדלת, כל הזמן מזכירה לעצמי שאני גדולה, ויש דרך להתנהג, אבל בסוף היום כשאני עושה חשבון, אני לא נקייה מחטאים. חלקם אפילו חמורים מגנבת אופניים.

"טוב, שיהיה לך יום טוב", אני אומרת וממשיכה, מחליטה לעת עתה לוותר על ההזמנה לקפה. מעניין אם הוא קורא מחשבות? נדמה לי שלא, אחרת כבר היה מכה בי ברק אחד או שניים, או לאות אזהרה היה יורד עליי גשם מענן ששתל לי מעל הראש. אך כלום לא קרה.

למחרת קראתי בעיתון שריב פנימי בין גנבי האופניים ביפו-תל-אביב הוביל לקטטה ברחוב לוינסקי, שבעקבותיה חשפה המשטרה את מחסן האופניים הגנובות הגדול ביותר במרכז הארץ. הורדתי את העיתון בתדהמה, האם כל זה מעשה ידי האלוהים? האם ב"הפרד ומשול" יתגלו להם לפתע כל חוטאי המרכז? מה הלאה? אולי מחר, בדרך מסתורית, תקבל כל אישה שבעלה בוגד בה מכתב חשיפה במייל, וכך תגענה לקיצן כל הבגידות בתל-אביב? ואיפה אני בתוך כל זה? מה עושים?

אולי צריך להודיע לציבור איכשהו, שיש כאן אלוהים, שיזהרו קצת יותר בחטאים שכולנו מפזרים. הרי בסופו של דבר, אם יש אלוהים בשכונה, צריך להסתגל, לעשות קצת חושבים. עד כה הוא התערב בקטנות, למי זה מפריע? אבל כעת הוא ממש נכנס לזה, הוא עוד עלול לפגוע בכל הסדר הטוב. לתל-אביב יש הרי סדר משלה, כל הולך רגל יודע לחצות כאן כביש למרות שחותכים אותו משמאל. אני אפילו יודעת לחצות את הצומת של אלנבי-שינקין בתיאום מדויק עם כל כיווני התנועה. אני רק מנסה לומר שיש לנו סדר, קצת הפוך, אבל אנחנו מסתדרים. אולי במבט מלמעלה הוא מנסה לסדר פינות, זה יכול להסתיים באסון.

אולי את נסחפת? אני שואלת את עצמי. מה בסך הכל קרה? הוא איכשהו הסגיר את גנבי האופניים למשטרה. את יכולה להירגע, הוא לא יודע כלום מעבר, הוא לא יגלה, את בעצמך נוכחת לדעת שהוא לא מעניש במהירות. אני מניחה שניחמתי את עצמי במחשבה הזו כי פעם אחת, עוד הרבה לפני שידעתי שהוא אלוהים, חשבתי שהוא סתם שכן חדש חמוד נורא שהלך צעד אחד יותר מדי כשהחליט לקשור את האופניים שלו בצמוד למעקה, בדיוק היכן שאני תמיד הייתי קושרת את שלי. ערב אחד נכנסתי לבניין וגיליתי כי אין מקום לאופניים שלי ליד המעקה ובצעד כעוס ונוקב נעלתי את האופניים שלי לשלו, עכשיו הוא לא יזוז לשומקום.

יומיים אחרי השותף שלי הודיע לי שאלוהים (בשמו האזרחי) פגש אותו במדרגות כשהוא עצבני וכועס, מסתבר שהוא דפק אצלנו בדלת בבוקר יום ראשון כשגילה את ה"תעלול" ולא יכול היה לנסוע על האופניים לעבודה.

"מי עושה כזה דבר?", שאל אלוהים את השותף שלי בכעס.

"שמע אחי, אני באמת מצטער, אבל זה לא אני, זו השותפה המשוגעת שלי. מצטער"

"באמת אמרת לו שזו אני?", כך אני מזדעקת למולו. "תהיה גבר תגיד שזה היית אתה, חשבתי שאנחנו חברים"

"אבל מאמי באמת, מי עושה כזה דבר? לא יכולתי לקחת כזה דבר על עצמי, נעלת לבן אדם את האופניים, חוץ מזה, תסתכלי עליו הוא ממש חמוד"

טוב. חוץ מכמה מבטים זועפים בחדר המדרגות לא קרה לי כלום, מכאן הסקתי שאלוהים לא ממהר להעניש. אולי אני טועה. כמה ימים אחרי שהמשטרה חשפה את מחסן האופניים ותפסה את גנבי האופניים, פגשתי שוב את אלוהים בקומה השלישית שלנו.

"היי, קראת בעיתון על גנבי האופניים? כנראה שתפסו אותם"

"זה לא ממש משנה, את יודעת. כשחושבים על זה"

"למה? תפסו אותם, זה סוג של עונש"

"העונש לא משנה כמו החטא. והעונש תמיד מגיע אחרי החטא, כך כשחושבים על זה, הוא לא מונע חטאים, רק מגיב עליהם"

"אבל אנשים יכולים ללמוד מטעויות, הם גם לומדים כשמענישים אותם, לא לעשות את זה שנית..."

כבר רציתי לצעוק בשמו, אלוהים, קצת רחמים.

"את תמימה"

"מה?"

"את תמימה. אנשים לא לומדים, בני כמה היו גנבי האופניים? הרי זו לא הייתה חבורה של ילדים שעשו מעשה שובבות והעונש החמור ירתיע אותם מלהסתבך שנית, או ילמד אותם להבדיל בין רע לטוב. הם היו מבוגרים. מבוגרים כל הזמן חוטאים. כשחושבים על זה"

כשחושבים על זה, כשחושבים על זה. למה הוא כל הזמן אומר את זה? מבוגרים כל הזמן חוטאים. באמת אמירה שאין לזלזל בה, זה די נכון, אחרי הכל, כשחושבים על זה. אבל הוא בכלל לא נראה לי בדרך למצוא פתרון, או איזו רפורמה לחינוך מחדש. החטא כפי שהתרשמתי מאלוהים, מעצבן אותו אך לא בראש סדר מעייניו. אז על מה הוא כן חושב כל הזמן? מה מטריד את אלוהים? הוא גם לא מרבה להעניש, כך שהוא לא עסוק באכיפתם של עשרת הדיברות, אז במה הוא כן מתעסק לו כל היום? אם הוא היה בן אדם הייתי אומרת שעל-פי כל הסימנים הוא טרוד באהבה.

אהבה בתל-אביב זה קצת כמו לקום בבוקר ולגלות רק שרשרת שבורה של אופניים. רק לפני כמה שעות הן עוד ניצבו גאות ומעוצבות ופתאום, בום טרח, היו ואינן. כן, קצת כמו אהבה. אם אלוהים מבקש אהבה הוא הגיע למקום הלא נכון, בתל-אביב אין אהבה. אפילו אני, שאוהבת אותה בטירוף, נאלצת להודות בחצי פה, היא ריקה מאהבה. יש בה הרבה דברים אחרים, לעתים האהבה עוברת ליד, מנשבת על קו החוף וכולנו נרעדים לפתע ממשב רוח נעים באוויר, ודאי פעם אחת או שתים גם היא ביקשה לנחות ולבקר, אבל בעיר הזו אין מנחת לאהבה, ואהבה אמיתית לא מסתכנת בנחיתות אונס. פנטזיות כן, אבל אהבה לא. מעניין מה אלוהים חושב על אהבה. איזו מילה נדושה. אהבה, אהבה, אהבה, א....ה....ב....ה.

בטח המצאה של השטן, אלוהים נראה לי יותר מדי הגיוני מכדי להמציא כזו בדיה, משהו שהוא כאן ואיננו, נוגעים בו לא נוגעים... איך אני מבררת את זה איתו? טוב, למען האמת לא הספקתי, וכבר העליתי בראש כל מיני פתיחות לחדר המדרגות, לשיחות על אהבה עם אלוהים. אבל משהו השתבש. מלחמה. והיא באמת התחילה בנונשלנטיות, מי היה מאמין. אולי רק אלוהים. אני מתחילה לחשוב שבגלל המלחמה הזו הוא החליט לרדת, הוא הרי עבר לדירה חודשים לפניי, נח קצת, הסתגל, אולי עכשיו הוא ייצא לעבודה, אולי נוח לו יותר לעבוד מקרוב?

ערב אחד אחרי שביקשו מכל תושבי תל-אביב להיות "עירניים יותר" ולהפסיק לישון צהריים, יצאתי אל חדר המדרגות לבדוק האם הוא נחשב "מרחב מוגן". בכל ה-60 מ"ר של הדירה שלי לא מצאתי קירות תומכים. בניית חול עם קני נמלים בקירות לא נחשבת לקירות תומכים מפני טילי זילזאל פוטנציאליים. אבל חדר המדרגות נראה לי די בטוח, למרות שמול הדירה של אלוהים יש את החלון העגול הפתוח של חדר המדרגות, סממן לבנייה התל-אביבית הישנה והטובה. בדיוק אז אלוהים יצא מדירתו והביט בי, מיהרתי להעלות את כתפיית הגופייה השמוטה וניסיתי להראות הכי "נונשלנטית" שאפשר ברגעים מביכים אלה, כשאלוהים תופס אותך בפחדנותך הערומה.

"מה המצב?"

"בסדר. בסדר גמור. ואתה?"

"קראו לי לצו שמונה, אני רץ לעשות סידורים אחרונים... את בטוחה שהכל בסדר?"

"קראו לך לצו שמונה? אתה רציני?"

"מה את מתפלאת? אני מ"פ של מילואימניקים, מכיר את לבנון כמו את כף ידי"

אני מיד חושבת, בטח, מנקודת היטל-על מכיר את לבנון...

"אז מה... מה אתה חושב על המלחמה? עסק ביש לא?"

אלוהים מושך בכתפיו, נשען על דלת דירתו, מביט בי ושותק. אני שותקת קצת בחזרה ומנסה שנית.

"אתה חושש?"

"ממה יש לי לחשוש?"

"מהמצב... מהמלחמה... מהקרבות, מהכניסה ללבנון, חיילים שנפצעים... ממוות?"

"אני לא פוחד למות. אין מה לפחד מהמוות... החיים הרבה יותר מפחידים, לא?"

"אולי. ובכל זאת..."

"את רוצה אולי איזו נקודת היטל-על מניסיוני בשטח? לזה את חותרת?"

מתקרב.. מתקרב... נו, אולי בכל זאת נקבל כאן איזה טיפ סוף-סוף.

"מניסיוני, האישי, אני לא יכול לדבר מנקודה צבאית או בכלל, באופן מכליל... אבל אני חושב שאם תמקדי את העדשה על הגרוע מכל, כמו בכל מלחמה, מה שנגרע, זו לא טריטוריה, או מחסני נשק, או איומים אסטרטגיים. מה שנגרע הוא כוחו של הפרט, שלאט-לאט בעבור השנים ובחלוף המלחמות, האנרגיות שמסביב לגוף הולכות ומחווירות. האדם פוסע בחייו, וכל כמה צעדים נעצר לדקת דומיה, או ליום לזיכרון... משפחות סופגות שכול בפעם השניה, והשלישית.. מהמדינה לא נגרע דבר, מדינות לא נמחקות כל-כך מהר, אלו רק האנשים... את מבינה? יש חוק, אולי את מכירה, הוא נקרא "חוק שימור האנרגיה". שמעת עליו? שכל האנרגיה שביקום לעולם אינה אובדת, היא יכולה לעבור טרנספורמציות כאלו ואחרות, להחליף צורה, אך היא לא נאבדת. אך יש עוד משהו, כשאנרגיה עוברת בגבעולים, או בוורידים, או בעורקים, היא נחלשת בעקבות החיכוך, היא מחסירה פעימה. כך שהיא לא נאבדת, אולי אפשר לומר שהיא מחווירה. כך גם אנשים במלחמה, כשהם לא נמחקים, הם מחווירים... מחסירים פעימה... כמה מעגלים של שכול את חושבת שמשפחה ישראלית אחת יכולה לספוג? את יודעת, יש שאומרים שבתצלומים אוויריים מיוחדים, ניתן לראות אור העוטף את ירושלים, מעין הילה שכזו, מעל ירושלים ומעל ישראל. אני פשוט מנסה להסביר, זה לא שחור ולבן, ההפסד לפעמים הוא במישורים נחבאים, שלא תמיד רואים. כי ישראל לא תאבד את האנרגיה שלה, אנרגיה לא נאבדת, אבל לאט-לאט, עם השנים, ההצדקה, הקדושה, ההילה... אולי כאן יבוא ההפסד. כשחושבים על זה, את יודעת, אולי בתצלום אווירי עוד שנה שנתיים מהיום, יראו פצע ענק בהילה של ישראל, איזשהו פצע אפילו חמור יותר משכול, ומימי זיכרון..."

"וואו. נשמע שאתה ממש אנטי - מלחמה..."

"זה מה שהבנת מכל זה, שאני אנטי מלחמה? אני הרי יוצא עוד כמה שעות למילואים, איתי עוד 30 חיילים שאני אחראי להחזיר הביתה שלמים..."

"אז למה אתה יוצא, עם כל דיני ההילה שלך, עם כל המישורים הנחבאים שעלולים להיפגע אצלך?"

"כי אני חי כאן. במציאות הזו, במישור הזה. אני פשוט מנסה להישאר מודע להשלכות של המציאות הזו, גם אם ננצח במלחמה, אנחנו מחווירים עם כל מלחמה ומלחמה"

טוב. אף פעם לא אמרתי שאני מאמינה באלוהים. אולי הוא אלוהים... אבל מי אמר שהוא האלוהים שלי? מי אמר שדיני ההילות למיניהם חלים עליי? מי אמר שאני מחווירה כשאני מחפשת את המרחב המוגן שלי? דבר אחד בטוח. לאורך כל ההיסטוריה, וגם היום במלחמה הזו, צו שמונה או לא צו שמונה, אלוהים אינו נוכח.

• לילך בשן, 26, מתגוררת בתל-אביב