"הלב רק רצה לתת עוד ועוד"

ביום חמישי האחרון יצאתי עם עוד כמה חברים ומכרים לְשַׁיץֵ (לעשות טיפולי שיאצו) את החיילים בצפון, ולעודד אותם בכך שנראה להם כמה שהעורף אוהב אותם בלה בלה בלה וכו'. הכל התחיל בתכנון בזק, הודעת טקסט שאמרה "בוא מחר לטפל בצפון". במגידו פגשנו את איש הקשר הצבאי שלנו, רס"ן עדי מאגף פרט, זה שמתעל את כל התרומות והמתנדבים באחת הגזרות. הוא אמר שיש לו שמונה שכפ"צים בשבילנו במכונית שלו. אנחנו היינו 12. 

אז גם התברר לנו שבמקום לטפל במרחבים מוגנים בתוך איזה בסיס, אנו הולכים לשטח האש כדי להוציא את המתח, הכאב והעייפות שהצטברו אצל החבר'ה הסדירים של התותחנים. ככל שעלינו בשיירת ארבעת הרכבים שלנו צפונה, כך גברה הנוכחות הצבאית עם טנקים, נגמ"שים, חיילים ותחמושת שעושים דרכם צפונה. כל זה מול פני הנופים הפסטורליים שאהובים עליי כל-כך. המילה "הזוי" שבה ועלתה במוחי פעם אחרי פעם.

הגענו לשם והכל נראה לי מוכר. כל התומ"תים (תותחים מתנייעים למי שלא מכיר) פרוסים בשדה, לועות התותחים כולם מופנים לאותו הכיוון. משטחי העבודה מאחורי כל תומ"ת מסודרים ונקיים למשעי, עם רשתות ההסוואה מתוחות כדי להצל מעט ברגעי ההפוגה.

הגענו קצת לפני תשע בבוקר, לפני שהחל הירי (לוחמי החיזבאללה חיים את החיים הטובים. הם קמים מהמיטה מאוחר, מכינים לעצמם כוס קפה בתוך הבונקר העמוק שבו הם ישנו כל הלילה בזמן שחיל האוויר כתש את הגבעות מסביב, מדליקים סיגרייה אחרונה, ורק אז מתחילים בירי הקטיושות שלהם, אז נפתחים שערי הגיהינום). פרקנו את הציוד שלנו והכנו את מיטות הטיפולים והמזרנים כ-100 מטר מאחורי התותחים, תחת רשת צל מאחורי מכולת האפסנאות.

תוך חמש דקות היינו מוכנים להתחיל לטפל. "קודם כל הטענים וסוחבי הפגזים", אמר הנגד שכיוון את התנועה. הם הזיעו והדיפו ריחות, והיה לי קצת קשה לשכנע אותם לפשוט את החולצה והנעליים ולהישכב על הסדין הנקי. כן אני יודע שהם במצב גרוע, זאת הסיבה שבאנו אליהם. הם היו סחוטים, כל-כולם נוקשים מהמתח, לרבים מהם היו שרירים מיתריים (אתם יודעים, השריר כל-כך תפוס שהוא מרגיש כמו חוט של גיטרה).

כל-אחד קיבל בערך 25 דקות טיפול והאפקט היה מדהים. הם היו כמעט שלווים. עבדתי בלא הפסקה, כל נגיעה באה עמוק מתוך הלב. אחת מאיתנו שאלה אם מישהו מוכן להביא בקבוק מים ולשים לידה, ומיד עבר חייל עם בקבוק וכוסות ומזג לכל המטפלים מים קרים. סיימתי את הטיפול וביקשתי מהחייל שיישאר לשכב עוד דקה ושייקח את הזמן ויתלבש אחר-כך. בינתיים שתיתי קצת, נשמתי כמה נשימות עמוקות וניגשתי אל החייל הבא. איך קוראים לך? מה התפקיד שלך בצוות? יש איזה מקום בגוף שכואב לך במיוחד?

באמצע הטיפול אני שומע קול מופתע קורא בשמי, שואל אותי מה לכל הרוחות אני עושה שם לבוש בלבן (כולנו באנו בלבן, האפקט הוויזואלי היה מדהים, שאר המטפלים נראו לי כמו מלאכים הנוגעים ברכות בחיילים) ועושה עיסויים? זה הרס"פ שלי מהסוללה שבה שירתתי, בפעם האחרונה שראיתי אותו לפני שלוש שנים הוא בדיוק נכנס לקבע. הוא איש טוב ואני זכרתי אותו רק לטובה. כשראיתי אותו, בדיוק כמו שזכרתי, חייכתי אליו חיוך ענק ואמרתי שלום. רק אחרי כמה עיסויים נוספים לקחתי הפסקה קצרה והלכתי לדבר איתו. אני חושב שזה היה הדבר הכי נפלא שקרה לי באותו היום.

טיפול ואחריו טיפול נוסף, אחת הבנות מחייכת אליי חיוך תשוש. "איזה כיף", היא אומרת ואני חייב להסכים. אז התחילה הסוללה שלנו לירות. בום בום, איזה רעש איום. אחרי כמה דקות לא שמענו אותם ואפילו הלוחמים על המיטות לא התכווצו. אנשים יכולים להתרגל לכל דבר, ומהר יותר ממה שנדמה. שאר הטיפולים היו תחת המוזיקה של התותחים. האחרון שעבר תחת ידיי היה מפקד הסוללה שאפילו כיבה את הטלפון. במיטה לידו שכב הסגן שלו. התברר שלמפקד היה יום הולדת. השארתי אותו לישון עוד כמה דקות אחרי שהטיפול הסתיים.

פתאום אמרו לנו שזהו, נגמרו החיילים. רצינו לתת עוד אז עברנו לבסיס אחר לטפל בתצפיתנים. בדרך עצרנו ארבע פעמים כששמענו אזעקות כדי לשכב בצד הכביש. החיילים שנסעו כל הזמן בכבישים האלו הסתכלו עלינו וחייכו, הם כבר מזמן הפסיקו לעשות את זה. מיד כשהגענו לבסיס שתיים מהבנות לקחו את אחד הרכבים וחזרו הביתה. רעש הקטיושות הנופלות בסביבה הכריע אחת מהן.

היינו עייפים כולנו והיה לנו קשה יותר להתרכז, אבל הלב רק רצה לתת עוד ועוד. אז שוב פרשנו את המיטות והמזרנים. המיקום שנתנו לנו היה מושלם, נוף מרהיב על הגליל הירוק והיפה (ולבנון), הבריזה והשמים הכחולים. בלי הפצצות והקטיושות זה היה יכול להיות פסטורלי. שום דבר חדש לא חיכה לנו שם, רק חיילים עייפים, מתוחים וכואבים. שכמו התותחנים שפגשנו קודם היו כולם אסירי תודה.

טיפלנו בלמעלה מ-200 חיילים בשיאצו, עיסוי ורפלקסולוגיה (כל-אחד והטיפול שהוא הכי טוב בו). אבל לא לפני שהבטחנו שנשוב בשבוע הבא עם מטפלים נוספים. כל הדרך חזרה אל הבועה שלנו (כולנו מאזור פרדס חנה-כרכור) עברנו בנופים המדהימים של הגליל. בעוד שהתזכורות למלחמה הלכו ונמוגו מאחורינו, ירוק הזית התחלף בירוק של צומח.

• איתן בן מיור, מטפל שיאצו