ההנהגה הפסידה, לא הלוחמים

1. בדבר אחד אין לי צל של ספק. לא נמצא ולא נקבל סימנים גדולים ובולטים יותר מן האותות והמופתים שקיבלנו במהלך החודש האחרון.

2. לא הבנתי. למי מכוונים הספינים עכשיו? להורים השכולים? לאבות? לאמהות? לשדות השרופים? למי מכוונים היועצים את ההודעות של הראש? ושל, לעומת זאת, בעל השפם? לציבור הפליטים?

3. לא הבנתי. מה פירוש הודעתו של השר פרץ, בישיבת ממשלה, "ניהול המלחמה על ידי ראש הממשלה היה מצוין, ומנוהל ביד רמה. התיאום איתי היה מדוקדק". מה זה? מחיר ההסכמה לתאום עדויות? דמי שתיקה? והמיתקפה של השר דיכטר על חלוץ, מה פירושה? חזית מאוחדת עם אולמרט על חשבון מיקומו של מופז? רה אירגון בצמרת קדימה? בגלל שמופז אמר "נכשלנו במערכה הזו"?

4. לא הפסדנו במערכה הכוללת הזו. הפסדנו בתוכנו. לא הפסדנו בשדה הקרב, הפסדנו בניהולו. הפסדנו כשראינו איך נוהגת הנהגה בחיילים לצורך רגע, לצורך תמרון מדיני מיידי. הפסדנו אחרי שלמדנו כמה פעמים עמד החייל או הגדוד או החטיבה, לפני היציאה לקרב, על קו הזינוק ממש, עם כדור בקנה, וכמה פעמים היו צריכים לשוב לאחור, כאילו מדובר בחימום שחקני כדורגל על קו המגרש.

הפסדנו כשראינו במו עינינו את הפקרת העורף, הפקרה מלאה תחת אש, אותו עורף עליו היה צריך להגן מכל משמר. בדיוק באותו רגע, אגב, איבדנו את כל תפיסת הלחימה של צה"ל מאז ומעולם, לתקוף כדי להרחיק את האיום מן האזרח. כשגיידאמק הקים את מחנה ניצנים הפסדנו. לא בגללו, פעולותיו הרשימו במיוחד, אלא בגללנו. בגלל שרוב מערכות השלטון לא העלו על דעתם טיפול באזרחים, ובגלל שאנחנו האזרחים איפשרנו זאת.

הפסדנו כשנתקלנו בליקויי הציוד של הלוחמים, משרוך ועד וסט או זוג נעליים, הפסדנו כשאיפשרנו ציוד לחימה בחסות "פילדלפיה" או "לוס אנג'לס" או "אוקלהומה", הפסדנו כשמצאנו את כל פרטי המבצעים בכל כלי תקשורת, ואת היקף הראיונות עם הרמטכ"ל תוך כדי לחימה, ובעיקר, בעיקר, כשהתחלנו לזהות את האינטרסים העוקפים של הצמרת המובילה - אולמרט, פרץ, ליבני, חלוץ, מופז, דיכטר, ואחרים.

זה לא הפסד של לוחמים, להיפך. אלה היחידים שהשאירו אותנו על הרגליים. זו תבוסת הראש. והיא התחילה בערך 30 שניות אחרי נקודת המוצא ונמשכה עד לרגעי הסיום ממש, כולל נסיעה בזיג זג מופרע בדרך אל תחנת הרענון הקרובה ביותר. זה סוד ההפסד שלנו. לא בחוץ ולא מול חיזבאללה, רק אצלנו בבית. והוא ניכר היום בעיניו של כל אחד ואחד. הכעס ניכר. תחושת הקצה.

5. איך נדע שניצחנו, שאלה אילנה דיין את הרמטכ"ל חלוץ. נרגיש, הוא ענה. חד מאוד בלשונו. ובכן, אנחנו מרגישים. היטב היטב אנחנו מרגישים.

6. ביום שישי, תוך כדי הזיג זג המוטרף בין כוחות צה"ל בלבנון לבין מסדרונות מועצת הביטחון של האו"ם, הזיתי איך הראש נכנס למכונית, לשיעור נהיגה ראשון. זה היה מוחשי, חיזיון של ממש. הוא נכנס לרכב, לידו המורה, הכניס לראשון, התחיל לשחרר את המצמד, ואז, כמקובל, התחיל לקפץ עם הרכב, פעם, פעמיים, פתאום בולם, פתאום מאיץ באטרף. עד שהמורה הורה לו לעצור בצד הדרך. אבל זו הייתה רק הזיה.

7. נכון לשעת הפסקת האש, לא יצרנו אזור סטרילי מחיזבאללה סמוך לגבול. לא שיפרנו את הרתעת צה"ל. לא החזרנו את החטופים הביתה. ולא הסרנו את איום הטילים על צפון הארץ. אלה העובדות. מצד אחד, הסיפור לא נגמר, תמה רק מערכה ראשונה. מצד שני, לשמוע את שר המשפטים רמון אומר "ניצחנו", גם עכשיו, זה קצת יותר מדי.

8. דבר אחד מצאנו, שלא יסולא בפז, במפגש עם הלוחמים החדשים, מ-18 עד 40. זה הדור הבא עלינו לטובה, אחים של ממש, אוהבים ונאמנים מאין כמותם, תמונה הפוכה לגמרי ממראה הרחוב הישראלי ביום חול רגיל. השמאל והכתום, העיר והפריפריה, החילוני והדתי, בחיבור אמיתי, חוליה בחוליה אשכרה. זו התקווה.

9. היכונו לאטרף הצפוי עם חזרת פליטי הצפון לבתיהם. בלגן כזה לא רואים פעמיים.

10. והיכונו לנתניהו. קמפיין הבחירות שלו, שנתפס הזוי בימים ההם, הפך מציאותי למדי. ואם שמעתי טוב, אפילו גיא מרוז אמר בגלי צה"ל שנתניהו לא היה יוצא בצורה כזו למלחמה. אם כך, נתניהו חוזר בתרועה רמה.