"ראש הממשלה הוריד הוראה להפסיק להתקדם"

עם דימדומי ערב במוצאי שבת שעברה, החלו מסוקי התובלה הענקיים לנחות בשדה בור גדול אי שם בצפון. עשרות מסוקי ה"יסעור" וה"ינשוף" (בלק הוק) הסתדרו בשורה, מנועיהם פועלים, מעלים ענני אבק שנצבעו אדום בקרני השמש השוקעת. שטח כינוס הכוחות הסמוך נראה כמו תחנה מרכזית. מאות צנחנים בסדיר ובמילואים משחו את פניהם בצבעי הסוואה שחור ירוק וחום, והחליפו צ'פחות ובדיחות מקאבריות עם חברים. אחר כך התכנסו לקבוצות הלחימה ובדקו את החגורים, הנשק ואת מארזי הציוד הענקיים. פקחי ההעמסה עברו ביניהם ערכו רישומים ובדקו דיסקיות זיהוי אישיות. האווירה הייתה כמעט חגיגית. "הפעם נראה להם", אמר לי בני, קצין מילואים שהכרתי עוד ממלחמת לבנון הראשונה. אחרים, בעיקר מילואימניקים, סבורים שאיחרנו את הרכבת. היינו צריכים לעשות את זה בתחילת הלחימה. "עכשיו זה מעט מדי ומאוחר מדי", אומר לי אחד מהם.

זה אמור היה להיות המבצע המוטס הגדול ביותר שעשה צה"ל בכל תולדותיו. כוח המורכב מאנשי חטיבת הצנחנים הסדירה ואנשי חטיבת הצנחנים במילואים היה אמור לנחות ולהתפרש בעומק הגיזרה המרכזית של דרום לבנון. המשימה: להביא לצמצום משמעותי בירי הקטיושות קצרות הטווח שנורו באלפיהן מהכפרים שממזרח לצור. 

הצנחנים ביסעור. כל הצילומים בכתבה: רון בן ישי

בבסיס צבאי סמוך נותן מח"ט הצנחנים הסדירה, אל"מ חגי מרדכי, תדריך אחרון למפקדי הכוחות. הוא יוצא עם אנשיו לשטח כשם שעשה במרון א-ראס, בבינת ג'ביל ובעייטה א-שעב, שם ניהלו הצנחנים קרבות מרים וספגו אבידות בתוך הכפרים. הפעם, הכפרים עצמם אינם היעד אלא אזורי השיגור הצמודים אליהם. במרשם הקרב במפה שלפניו משורטטים חיצי התקדמות כחולים, נקודות ההנחתה וגבולות גזרה. הכוחות יתקדמו זה בצד זה, נעים בהסתר מאזור שיגור אחד למשנהו. בכל אחד מהכוחות יש עשרות טילי נ"ט חדישים ויכולות לכיוון אש אווירית וארטילריה שאמורים לפגוע במשגרים ובצוותיהם ברגע שיתגלו. זאת כמובן, אם שעון החול המדיני לא יעצור את המבצע. מועצת הביטחון כבר קיבלה החלטה אבל בצה"ל מניחים שיעברו כמה ימים עד שיקבע לוח הזמנים וההסדרים ליישום ההחלטה בשטח. בזמן הזה אפשר לצמצם לא מעט את ירי הקטיושות ובכך להנחית גם מכה תודעתית לחיזבאללה.

המבצע התחיל למעשה כבר בליל שישי. כוח גדול מחטיבת המילואים נחת בהצלחה במסוקים, בחיפוי אווירי כבד, ליד הכפר יעטר וחבר לכוח רגלי. כעת הם מאבטחים את האזור שבו נחתו, בו ינחת גם הכוח העיקרי. "אנחנו מזהים כוונות חיזבאללה לאתר את הנחיתות", מזהיר אבי, קצין המודיעין, "הם חיכו לנו כבר לפני שלושה ימים ויש אצלם עליית מדרגה ביכולת הנ"מ שלהם נגד מסוקים: טילי SA-7 ו-SA-18. אנחנו עושים כרגע הכול כדי לנקות את הגיזרה באש מהאוויר ומהקרקע. כרגע השטח נראה נקי" הוא מוסיף. "הלוואי" מסנן אחד המפקדים היושב ליידי. ניבא ולא ידע מה שניבא.

אני מצטרף לחפ"ק החטיבתי של חגי מרדכי. עולים בריצה ל"יסעור" שינחת בגל השני. שעה וחצי אחרי הזמן המתוכנן אנו ממריאים."אנחנו באיחור נוראי" אומר לי עומר, קצין צנחנים צעיר בקבע שעזב את לימודיו באוניברסיטה וביקש להצטרף לחבריו. "הירח עולה בעוד ארבע דקות וזה יחשוף אותנו למרחקים", הוא מודאג. כארבעים לוחמים יושבים על הספסלים ועל הרצפה עם טילים והמון נשק ותחמושת. לא כדאי לחשוב אפילו מה יקרה אם המסוק ייפגע. האנשים מזיעים מהחום, ההתרגשות והפחד. הכבש האחורי פתוח לרווחה תוך כדי טיסה, כדי שנוכל לזנק החוצה במהירות. האנשים שיושבים בחלק האחורי קשורים כדי שלא יפלו החוצה. מתחתינו חולפים האורות הבוהקים של יישובי הצפון. חציית הגבול - ואנו משייטים מעל השטח החשוך של לבנון.

ירח מלא, עגול וגדול עולה בחלון דלת הצד של המסוק המואפל ומאיר את פני היושבים. המכונאי המוטס מרכיב את משקפת ראיית הלילה וגוחן החוצה, נועץ את עיניו בקרקע הקרבה והולכת. מבנה המסוקים הראשון נחת בהצלחה. עכשיו תורנו. דבוקים אחד לשני אנו רצים החוצה. בחטף אני מבחין בשני מסוקים אחרים שכבר פרקו את הלוחמים, ממריאים מהטרסות שמעלינו. קול נפץ ואחריו איוושה חזקה גורמים לי להרים עיניים למעלה. אני רואה את הלהבה הוורודה של מנוע הטיל הרודף אחרי המסוק שהמריא. המסוק נפגע כשלוש מאות מטרים מאיתנו אבל הוא ממשיך לקרטע אפוף להבה עוד כחצי קילומטר ואז נוטה על צידו ומתרסק אל הקרקע.

חגי מרדכי בראש הצנחנים

הכוח קופא על מקומו. ברור שחיזבאללה איתרו עוד בליל אמש את אזור הנחיתה והכינו לנו מארב לאור ירח. לא ברור אם זה היה "סטרלה" (טיל נגד מטוסים) או טיל נ"ט שנורה מהכפר יעטר הסמוך. אבל בעצם אין זה משנה. חגי מחליט שאין טעם לשלוח כוח לאזור ההתרסקות כדי לאתר ניצולים או גופות. אין גם טעם לתקוף את המקום שממנו נורה הטיל. האזור כולו מוקף בכוחות של חטיבת המילואים וכל תנועה בו עלולה להביא לנפגעים מאש כוחותינו.

הזמן אוזל. לפנינו מסע ארוך באזור הררי מסולע, סבוך ותלול לפני שנגיע אל היעד. עלינו להיות שם ולהסתתר בשטח לפני אור יום, כדי שלא נהייה כברווזים במטווח. מפקד חיל האוויר מתקשר לחגי בטלפון המוצפן ומבקש פרטים ממקור ראשון על הפגיעה. קולו שקט ויציב, אבל הוא נשמע מודאג. חגי מדווח לו ובמקביל מקבץ את הכוחות שנחתו ומארגן אותם לתנועה. כעבור דקות אחדות מודיעים לו מהמפקדה לעצור במקום. ההנחתות ייפסקו מחשש לטילים נוספים, נאמר לו, וגם הכוחות שכבר נחתו לא ינועו ליעדם. במקום זה, תסתתרו בשטחים שולטים סמוך לאזור הנחיתה ותחכו ללילה הבא.

קשה להבחין בהבעת פניו של חגי. אבל כל לוחם יודע שנפגעים אינם סיבה להפסיק את המבצע, מה גם שאירוע כזה היה צפוי. חגי מנסה להסביר שכבר צבר מספיק כוח, יותר ממאתיים לוחמים, שמאפשר לו לבצע את המשימה. גם לחטיבת המילואים יש כבר בשטח כוחות ניכרים. אבל המפקדה בשלה: אל תזוזו. שינוי המשימה הפתאומי והלא מוצדק מבחינה צבאית הופך אותנו למטרה נייחת. אפשר להבין את ההחלטה להפסיק את ההנחתה, אבל מישהו צריך לחקור למה פתאום הוקפאה הפעולה והכוח איבד 24 שעות יקרות. הכשלים שנתגלעו במבצעים הקרקעיים האחרים בלבנון חוזרים על עצמם גם כאן. הססנות, פאניקה וחוסר מחשבה תחילה של הפיקוד הבכיר, בעוד דרגי הפיקוד בשטח והחיילים עושים היטב את המוטל עליהם.

אנחנו יורדים לשלוחה רחבה הצופה אל מספר כפרים שבסביבה. נכנסים במהירות לעמדות מסתור ואש בין הטרסות ובתוך הסבך המכסה אותם. "נטמעים בשטח" בלשון צה"לית. בתוך כך אנו רואים מסוק חילוץ של חיל האוויר נוחת ליד המסוק המרוסק, מעיף נורי הטעיה לכל עבר. אש ארטילרית כבדה נוחתת על כל האזור. מטוסי קרב מפציצים במרחק מאות מטרים מאתנו. הרעש המחריד הזה יימשך עוד 36 שעות, עד שתיכנס הפסקת האש לתוקפה.

החיזבאללה כאילו נעלמו מהשטח. הטקטיקה שלהם היא לפגוע מרחוק, באמצעות צוותים קטנים, ולהיעלם. כך הם עשו גם הפעם. צוות החילוץ של חיל האוויר אוסף במהירות ארבע גופות של אנשי צוות המסוק וממריא. לא נמצאה גופתה של המכונאית המוטסת קרן טנדלר, אבל הסכנה למסוק מחייבת אותם להסתלק מהשטח. המילואים יחפשו במשך שעות ארוכות את הגופה ולא ימצאו. כעבור יממה ימצא צוות של יחידת שלדג של חיל האוויר את קרן ז"ל מוטלת ללא רוח חיים במרחק כ-200 מ' ממקום ההתרסקות.

חייל תופס מנוחה בסבך

כשהאיר היום, יום ראשון בשבוע, אנחנו מוסווים עמוק בשיחים. משחזרים בלחש ובתדהמה את אירועי הלילה, פותחים קופסת טונה ואוכלים עם לחם. יש מים בחגור, אבל במשורה. הלוחמים שותים בגמיעות קטנות ונעים מאזור צל אחד למשנהו כדי שלא להזיע. לפתע נשמעת לידינו בתוך רעמי הארטילריה איוושה חזקה ואחריה פיצוץ רחוק. צוות נ"ט של אנשי המילואים משמיד משגר רב קני של קטיושות שיצא מאחד הכפרים. אחריו מושמד רכב משוריין של חיזבאללה בכפר אחר. "אילו רק היינו במקום שאליו אמורים היינו להגיע יכולנו לעשות את העבודה", אומר אחד מקציני החפ"ק של חגי. המח"ט נשאר קפוא פנים, מדבר בשקט עם המפקדה ומנסה לשכנע שיתנו לנו הלילה לנוע אל היעד המקורי. האישור ניתן. חגי מוריד פקודות לקראת הלילה. היום עובר לאט. חם. כמה מאנשי חטיבת המילואים סובלים מהתייבשות. הרופא מכניס להם אינפוזיה.

עם חשיכה מתארגנים לתנועה. חוברים לכוחות האחרים שנטמעו בשטח כמונו, נזהרים שלא לחטוף אש 'ידידותית'. כמות אדירה כזו של כוחות על שטח יחסית קטן וסבוך – זו ממש הזמנה לאסון, שלא לדבר על העובדה שאי אפשר לפעול כמעט, מחשש לפגיעה בשוגג בכוחותינו. יש לנו עדיין די מים וטונה לעוד 24 שעות. אבל המים אוזלים במהירות. 

נראה שהעסק בכל זאת מתחיל לדפוק. הכוחות בפיקודו של חגי נערכים בטור ויוצאים למסע אל היעד ואז, לפתע, נעצרים ויורדים במקום. "מה קרה?" אני שואל את המח"ט. לאור הירח אני רואה את פניו של חגי מקשיחים. "המשימה בוטלה", הוא אומר, "מהמפקדה הודיעו לי שראש הממשלה בעצמו הוריד הוראה האוסרת עלינו להתקדם בגלל שעוד כמה שעות נכנסת הפסקת האש לתוקף". אנחנו חוזרים למעבה קבוצת השיחים שהפכה לנו לבית. כך גם הכוחות האחרים. לפנות בוקר מבחין צוות "גיל" (טיל נ"ט ישראלי) של גדוד 890 בשני אנשי חיזבאללה העושים הכנות לשיגור קטיושות בכפר סמוך. הצנחנים הצעירים, שסיימו רק לפני שלושה ימים קורס מפעילי "גיל", פוגעים באנשי החיזבאללה ובמשגר. עוד הוכחה למה שאפשר היה לעשות אילו נמצא הכוח במקום שאליו אמור היה להגיע.

בשמונה בבוקר יום שני משתרר לפתע שקט מדהים. הפסקת האש נכנסה לתוקפה. באחד הכפרים שממולנו אנו מבחינים במכונית נוסעת. חגי מורה שלא לצאת ממסתור השיחים כדי שלא לספק מטרות לחיזבאללה. הוא סקפטי ומזהיר

 את אנשיו. אחרי הצהרים אנו שומעים מוזיקה בוקעת מרמקול המסגד בכפר הסמוך. את המוזיקה מלוות קריאות קצובות: אללה הוא אכבר. חיזבאללה חוגג. בקשר מגיעה הוראה לצאת בלילה, בחסות החשיכה, במסע רגלי ארוך חזרה לשטח ישראל. כל הכוחות בסדיר ומילואים ינועו בנתיב בטוח אחד שהקטע האחרון שלו נשלט על ידי כוחותינו. צוות שלדג עם גופתה של קרן טנדלר יחולץ במסוק, אבל אנשי יחידת הרפואה, על ציודם הכבד, ייאלצו לנוע ברגל איתנו. "מסכנים הרופאים האלה", אומר אבי הדוקטור, "הם יודעים לנתח אבל לא חלמו שיום אחד יצטרכו להיות סבלים. ועוד בשטח כזה". חגי שולח כמה חיילים בריאים במיוחד מגדוד הסיור שיעזרו לאנשי הרפואה לשאת את הציוד.

המסע חזרה איטי וקשה. תחילה יורדים במדרון, נאחזים בידיים בסלעים ומפלסים לנו דרך בסבך. אחר כך עלייה ארוכה במעלה הר. עוברים ליד כמה כפרים. חלקם הרוסים יותר, חלקם הרוסים פחות. פה ושם נראה אור נר בבתים. צחנה עזה של גוויות נודפת מהבונקרים והמבנים שהתבצרו בהם אנשי חיזבאללה ואשר נפגעו כנראה מהאוויר ומאש הארטילריה שלנו. בוואדי עמוק במחצית הדרך ממתינה לנו פלוגה של צנחנים במילואים, שיצאו לקראתנו עם בקבוקי מים. בגדודים שחייליהם נושאים עשרות קילוגרמים של ציוד על גבם אזלו המים במשך היום ויש כמה מקרים של התייבשות. כמו במרוץ הם חוטפים את בקבוקי המים מידי אנשי המילואים וממשיכים לטפס. עם אור ראשון אנחנו חוצים את 'הקו הכחול' – כמה סמלי – בדיוק באותה נקודה שבה נחטפו שני חיילי המילואים על ידי חיזבאללה לפני חודש ושלושה ימים.

תגובת דובר ראש הממשלה: "על פי החלטת הממשלה מיום א' ישראל קיבלה על עצמה את הפסקת האש שנקבעה ליום ב' בשעה 8 בבוקר. בשום שלב לפני כן לא הנחה ראש הממשלה את הדרג הצבאי להפסיק את האש. אם אכן הופסקה הפעולה זה נעשה משיקולים צבאיים ולא משיקולי הדרג המדיני".