הפוֹך לסטרייט מיד, שאל אותי כיצד
"אנשים משתנים: מידע לגברים ישראלים שרוצים לצאת מהומוסקסואליות" קרא האתר המרשים, שקושט בצבעי ירוק בית-חולים עד ירוק-מלחמה. כבר שנים מישהי מנסה להפוך אותי לסטרייט, ואני מסרב בתוקף. כשהתקשרה אלי הפעם עם הצעה מפתה במיוחד, להפוך לסטרייט בקלות באמצעות מדריך באינטרנט, הסכמתי להשתתף בניסוי
נון לא מוכנה להודות שאנחנו מתאימים כמו כפפה לרגל. כל פרסום הומופובי או אידיוטי אחר מיד הופך אצלה לזיק של תקווה. אחת לחודשים היא מרימה טלפון "לשאול מה נשמע", ועל הדרך מספרת לי על איזה מטפל חדש שמצליח להפוך הומואים, ולא רק על הגב במיטה, או ספר חדש בסגנון "הפוך לסטרייט כיצד, שאל אותי מיד".
לכן, כשביום שני שעבר צלצל הטלפון בביתי ביתר שאת, ידעתי מיד שמדובר במקרה נון. זה היה בוקר עגמומי למדי, החום הכבד העיר אותי בשעה עשר לפנות בוקר, ואת רופוס ווינרייט שליטף אותי במיטה החליף צלצול הטלפון המעצבן שלי. כבר מהצלצול הראשון ידעתי מי מאחורי הקו.
"הלו?", עניתי בצרידות. אולי היא תחשוב שאני מישהו אחר.
"טל! מה קורה! זאת נון! מה איתך?" שאלה.
השיחה קלחה כזיעה ניגרת, ואז הנחיתה נון את הפצצה הצפויה. "תקשיב, שמעתי על איזשהו אתר חדש באינטרנט, שמסביר איך להפוך הומואים לסטרייטים. בחור עם ניסיון שעבר את התהליך בנה אותו. אתה חייב לנסות".
ידעתי ששום דבר לא יעזור לי עכשיו, משום שיהיה קל יותר להוריד כתם יין אדום יבש בן חודשיים מחולצת משי לבנה מאשר לגרום לקרצייה התורנית לעזוב אותי בשקט. "אני רק רוצה שתיכנס ותקרא, ותגיד לי מה דעתך", צייצה.
במוחי חלף רעיון. "את יודעת מה?" אמרתי באומץ, "אני אפילו אנסה. ואם זה יצליח, את הראשונה שאודיע לה", מיהרתי להתחייב.
"אתה עובד עלי. איך אני אדע שאתה לא מרמה?" שאלה.
"אני אעשה כל שלב, ואתעד הכל בכתב. שתהיה לך עדות ברזל", עניתי.
מיהרתי לנתק, לבשתי את מכנסי הגלישה ההדוקים שלי וניגשתי למלאכה. "אנשים משתנים: מידע לגברים ישראלים שרוצים לצאת מהומוסקסואליות" קרא האתר המרשים, שקושט בצבעי ירוק בית-חולים עד ירוק-מלחמה. "כבר התחלה טובה", אמרתי לעצמי, בעודי מנסה להתעלם מפנטזיות הצבא/אחים בחלוקים לבנים, מיכרונות החוויות עם האקס בעמדות שמירה נידחות ובחיפושים נרחבים אחר מבוקשים (שם נרדף לחתיכים) בסמטאות הבסיס.
לפי הקריטריונים באתר, כ-95 אחוז מהגברים הם הומואים
במהרה ניסיתי לאבחן את עצמי ולראות מה הסיבות להפיכתי להומוסקסואל. כך למדתי לתדהמתי, שלפי פירוט הקריטריונים באתר, כ-95 אחוז מהגברים על פני כדור הארץ הם הומואים. כל היתר הם גברים שמנים עם שחור מתחת לציפורניים, שלובשים חולצות פלנל ומכנסי ג'ינס שגדולים עליהם בארבע מידות, גרים עם אבא ושונאים את אמא ואת אבבא. היו להם הרבה חברים בנים (ולא אף חברה בת אחת), הם הרגישו גבריים בכל רגע בחייהם ומעולם לא שמעו על מישל פוקו. אם להודות על האמת, אני מכיר אחד כזה, אבל גם הוא הומו. ככה שהשלב הזה מאחורינו.
בשלב הבא נדרשתי למלא אחר שורה של כללים:
א. "אל תכחיש". סבבה.
ב. "אל תתפלל לאלוהים שירפא אותך". לרגע לא התכוונתי לעשות זאת.
ג. "אל תצא מהארון". עכשיו באים?
ד. "אל תבקש ממכשפה שתטיל עליך כישוף שיהפוך אותך לסטרייט. אל תחפש פתרון קסם". וואלה, צודקים, כשפים זה חרא. אני אעשה מה שאמרתם לי, ואתעורר בבוקר הטרוסקסואל.
ה. "אל תתבייש בעצמך ואל תשנא את עצמך". רגע, זה אומר שאני חייב להוריד חולצה במצעד הגאווה בברלין, או שאני יכול להסתפק בגופיה שחורה?
ו. "אל תנסה לכפות עליך משיכה לנשים". מזל, חסכתם לי המון אלכוהול.
ז. "אל תילחם בגירויים לגברים באופן אובססיבי-קומפלסיבי". איזה מזל שאמרתם לי את זה. אני רק אלך לשטוף את הידיים 20 פעם לפני שאקפוץ לסעיף הבא. דרך אגב, שיחקתם יפה עם עניין הגירויים והסעיף ה-ז' למניינם.
ח. "אם אתה בכלל אבא של ילד הומו אל תנסה להכריח אותו להשתנות". *פיהוק*
אחרי שעברנו את משוכת הכללים הקלים עד מאוד ליישום, השלב הבא בתהליך הריפוי שלי היה התנזרות. החוק פשוט: אסור לחשוב על סקס או על גברים או על כל שילוב של השניים. "קלי קלות!" צחקקתי לעצמי, "אני יכול להיתנזר ללא הרף".
אבל החרם הזה די צמצם לי את האופציות החברתיות, עד כדי שאחרי שעתיים של התנזרות כבר הרגשתי חלוש ותשוש. רוב החברים שלי הומואים, ואילו הסטרייטים הם גברים. גם עם לסביות אסור להתרועע, כך שנותרו חברותיי הסטרייטיות, שבקיאות בגברים ורזי המין הגברי הרבה יותר ממני. "אני לבד בעולם!", נשברתי. רציתי לספר לאמא, אבל כתוב באתר שאסור להיות בקשר הדוק איתה. גם ככה היא אשמה באסון הזה שנפל על ראשי, אסור היה לה להסכים לרשום אותי לחוג בלט עם מאירה בגן חובה.
גבירותיי ורבותיי, עלי להודות שאחרי חמש שעות בלי מחשבה אחת סוטה לרפואה, הרגשתי את השינוי שהתחיל להתרחש בי. בפעם הראשונה בחיי לא היתה בי תשוקה אחת, חלום אחד, רצון אחד. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי כמו אבשלום קור כשגילה פועל תנייני חדש.
תחושה של גאולה התפשטה באיבריי. הרגשתי את הרטט מפלח את גופי.
לקח לי כמה שניות להבין שזה הסלולרי שלי רוטט בכיס.
"הלו?", לחשתי בזהירות לשפופרת.
"טל?" נשמע קול גברי מהוסס מהצד השני. נראה לי שזה אלוהים מתקשר לעשות בקרת איכות.
"כן?" עניתי בהיסוס מרובה אף יותר.
"אה, מגניב. אני עידן, הקצין מחיל האוויר. דיברנו באינטרנט. תגיד, בא לך קפה בארומה, אני בסביבה שלך".
וכך, גבירותיי ורבותיי, בקול ענות חלושה ומבלי להשאיר אפילו סימן או חותם, הסתיים החלק ההטרוסקסואלי הכי משמעותי בחיי. "הכל נכשל", שלחתי SMS לנון, "אבל את יכולה להתקשר לבחור ההוא שהקים את האתר. הוא בטח יתעניין".
מאז לא שמעתי ממנה, ובזה הגיעו סדרי העולם למקום, וכולם, כולל נון והסטרייט-המומר, אני והקב"ה (הקצין בלי החולצה) הינו מרוצים ומסופקים וחיינו באושר ועושר עד עצם היום הזה וגו'.
לפנייה לכתב/ת 
