מלחמת הפוטושופ הראשונה

תצלום של בובת מיקי מאוס חדשה למראה, המונחת ברחוב זרוע הרס בעיר צור, בעקבות הפצצה של חיל האוויר, החזיר אותי לסדרה בריטית בשם Drop the Dead Donkey, ששודרה גם בארץ לפני כ-15 שנים.

אחד העיתונאים בסדרה הסאטירית של צ'אנל 4 נהג להסתובב באיזורי קרבות עם דובי צעצוע בתא המטען של רכבו, ולהניחו בזירות אסון, זמן קצר לפני שהמצלמות הופעלו, לצורך הגברת האפקט הדרמטי.

חלילה אין כוונה להטיל ספק ביושרם של צלמי העיתונות (של סוכנות איי פי, במקרה הזה), שרובם

עובדים קשה ומסכנים את חייהם, אך שני מקרים קודמים שנחשפו על ידי בלוגרים במהלך מלחמת לבנון השנייה מחייבים ספקנות בריאה.

מוקדם יותר החודש הודתה רויטרס כי תמונה של הצלם הלבנוני עדנאן חאג' עברה טיפול "בלתי הולם" בתוכנת עריכה גרפית, ובמקרה נוסף, של תמונה בה נראה מטוס ישראלי יורה "טילים", התברר שמדובר בנורי התגוננות וגם התמונה הזו טופלה באמצעות תוכנת מחשב. שני העיבודים נחשפים על ידי צ'ארלס ג'ונסון, אחד מבעלי הבלוג Little Green Footballs.

נורים משוכפלים בצילום של רויטרס (צילום: עדנאן חאג', רויטרס)

בתמונה אחרת נראית בובה לבושה בשמלת כלולות לבנה ונקייה, עומדת לפני בית הרוס. ואילו בשתי תמונות שהופצו בחודשים יולי ואוגוסט, נראית אישה מבוגרת המבכה את הרס ביתה – פעמיים בהפרש של שבועיים. בתצלום אחר שפורסם בעיתון נראות גופות מכוסות בסדינים לבנים ואחת הגופות יושבת בתנוחה חיה לחלוטין.

האיש בעל הקסדה הירוקה

איש נוסף שכיכב בתמונות שהופצו בבלוגים הוא סלאם דהר, ראש פעולות ההצלה האזרחית בעיר צור. דהר, שזכה לכינוי "האיש בעל הקסדה הירוקה", נראה בתמונות העיתונות ב-1996, ושוב ב-2006, בעקבות שתי ההפצצות של חיל האוויר בכפר כנא. איי פי טענו בתוקף כי התצלומים אינם מבוימים ואף פירסמו תצלום מיוחד של דהר (בקסדה כחולה) ובו הסבירו מי האיש. כל זאת לא סותר את העובדה כי דהר נופף שוב ושוב בגופות של ילדים לעיני המצלמה (לעתים דובר באותה גופה בתנוחות שונות), והצלמים צילמו.

לא צריך לביים אם אפשר לעבד

יש להניח כי התמונה של מיקי מאוס אמיתית לחלוטין, אך עדיין מותר לתהות אם הבובה הונחה במקום לאחר ההפצצה. המקרה של עדנאן חאג' ממחיש, כי כיום כבר אין צורך לביים תמונות. אפשר לעבד אותן עם כלים גרפיים רבי עוצמה כמו פוטושופ. למשל, האמן ברט מונרוי יוצר באמצעות פוטושופ תמונות ריאליסטיות הדומות לתצלומים אמיתיים.

הזיוף הדיגיטלי הפך לנורמה. כל מי שפגש סלבריטאים מקרוב יודע כי לעתים המרחק ביניהם לבין פניהם המרוטשים בפוטושופ, המתנוססים על שערי מגזינים, גדול למדי. כתב העת New Scientist דיווח החודש על אלגוריתם שפיתח החוקר תומר לייבנד מאוניברסיטת תל אביב, שיוכל לייפות אנשים בקלות באמצעות שינוי מיידי של מאות מאפיינים בתווי הפנים שלהם.

ריכוזיות בדיווחים מאיזורי אסון

צ'ארלס ג'ונסון וחבריו בבלוג Little Green Footballs (שמילאו תפקיד מפתח גם בחשיפת המסמכים המזויפים על שירותו הצבאי של הנשיא בוש, שערוריה שהובילה לבסוף להתפטרות השדר דן ראת'ר) הם בעלי עמדה פוליטית שמרנית מובהקת, אך הספקנות של הבלוגרים האלה מועילה לשוחרי האמת באשר הם ומשרתת את העיתונות.

על אף כי עשרות ערוצי שידור ומאות אתרי חדשות באינטרנט מספקים תחושה של פלורליזם תקשורתי, רוב התמונות וכתבות הווידאו מאיזורי קרבות מופצות על ידי מספר קטן של סוכנויות ידיעות: איי פי, רויטרס ואיי אף פי.

המשבר הגדול של העיתונות המצולמת

דווקא כאשר אמצעי השידור הוויזואליים (תמונות, וידאו) מצויים בשיא כוחם, מסתמן ברקע המשבר הגדול של העיתונות המצולמת. למרות שרויטרס הזדרזה להודיע כי תחמיר את הבקרה על התמונות מהמזרח התיכון, לא מן הנמנע שמקרים כאלה יחזור על עצמם בתדירות גוברת, והזייפנים ישפרו את הטקטיקה.

לא מדובר בבעיה אתית עקרונית המעניינת רק אנשי מקצוע. בטווח הקצר, התמונות המעובדות אולי סייעו להעצים את הסבל הלבנוני ולהציג את ההרס שגרמה ישראל בלבנון כגדול יותר מכפי שהוא. לאורך זמן, דווקא הצד החלש במלחמה יסבול מהזיוף, כאשר הרגישות האנושית לכאבו תקהה. זה טרגי, כי העם הלבנוני סבל מהמלחמה האחרונה ורבים חוו שכול וחורבן אמיתיים ולא מעובדים.

בעתיד, גם כאשר יופצו תמונות אמיתיות ממלחמות, סביר להניח שהצד השני ישתול בהן שינויים ויפיץ מחדש, במטרה להפחית מאמינותן ולגרום לקהל לפקפק בהן, כחלק ממלחמת תעמולה. כאשר התובנות האלה יחלחלו, והציבור הרחב ידע כי אינו יכול עוד להאמין למה שעיניו רואות, תמונה לא תהיה שווה אלף מילים אלא אפילו לא אחת.