טורניר ההזדמנות האחרונה

טורנירים בינלאומיים מעולם לא משכו את עיקר תשומת הלב בכדורסל האמריקאי. אפילו היום, אחרי שסגלים שהורכבו מכוכבי אן.בי.איי קיבלו בראש במונדובאקסט ובאולימפיאדה, האוהד הממוצע בארה"ב לא מכיר בקיומה של אליפות העולם בכדורסל שתיערך החודש ביפן. מבחינתו, היא הסתיימה כבר ביוני ב"אמריקן איירליינס סנטר" בדאלאס, כשמיאמי חגגה שם אליפות אחרי ניצחון 2:4 בסדרת הגמר.

אבל הפעם עומדת באוויר תחושה ברורה של שינוי בגישה. לא שאליפות העולם בכדורסל הפכה פתאום לדבר הראשון באג'נדה של האוהד הממוצע בדנוור, באטלנטה או במילווקי - אבל לראשי ההתאחדות האמריקאית, שאחראים על הפעילות הלאומית, היא מאוד חשובה. אפילו מטרידה. כי מהאליפות הזאת, שתתקיים בין ה-19 באוגוסט ל-3 בספטמבר בחמש ערים שונות, אמריקה חייבת לצאת מנצחת. היא פשוט לא יכולה להרשות לעצמה עוד השפלה.

צריך לזכור שהנבחרת האמריקנית לא הפסידה באירועים בינלאומיים מאז ששחקני אן.בי.איי שולבו בסגל, באולימפיאדת ברצלונה, ועד לאליפות העולם ב-2002. אלה היו עשר שנים רצופות של ניצחונות בכל משחק אימון ובכל מפגש רשמי - שכמעט נמחקו מהתודעה בגלל מופעי האימה של האמריקנים באינדיאנפוליס 2002 ובאולימפיאדת אתונה לפני שנתיים.

כדי להשיב לעצמה את תהילת הדרים-טים האבודה, נבחרת ארה"ב שדרגה את עצמה בצוות מקצועי חסר תקדים בהיקפו ואולי גם באיכותו. המהלך הזה, כמו דברים אחרים שהיא עשתה ועוד ארחיב לגביהם, לא רק מבהיר שהיא אוסרת על שאר העולם להשפיל ולהביס אותה שוב: הוא גם מוכיח שהיא מתחילה להבין למה בפעמיים האחרונות הוא הצליח לעשות את זה.

זה לא אנחנו, זה העולם

ההסבר הראשון למה שקרה לדרים-טים באינדיאנפוליס ובאתונה הוא שאננות: יותר מדי גורמים בכדורסל האמריקני היו שמנים ונפוחים מדי, מאמינים בכל ליבם בעליונות האן.בי.איי על פני כל גורם או גוף כדורסלני אחר על הגלובוס.

הכדורסל של הנבחרת האמריקנית בשני הטורנירים האחרונים היה סולני להדהים, במובן הכי שלילי של המילה. הוא היה גם שבלוני, חסר תיאום ונעדר אינטליגנציה, תקוע בגלל קושי לייצר קליעה מבחוץ. הוא התבסס בעיקר על עליונות פיזית, וזה פשוט לא הספיק. באינדיאנפוליס, על אדמת המולדת, הנבחרת - שכללה את רג'י מילר, ג'רמיין אוניל, פול פירס, שון מריון, אמרה סטודמאייר ומייקל פינלי - חטפה מארגנטינה, סרביה וספרד בדרך למקום השישי בלבד והמביך במיוחד. שנתיים אחר כך היא הגיעה לאולימפיאדה בציפורניים שלופות, מצוידת במאמן אלופת האן.בי.איי דאז, לארי בראון של דטרויט פיסטונס. ואכן, נרשמה התקדמות: ארה"ב, עם הרכב שחקנים שכלל בין השאר את אלן אייברסון, טים דאנקן, לברון ג'יימס ודוויין וייד, השיגה מדליית ארד באולימפיאדה. מה אני אגיד לכם, ריספקט.

כל זה לא קרה סתם ככה. הגורמים היו שם כל הזמן, מתחת לעיניים - רק שבגלל השאננות והנפיחות, אף אחד לא טרח להסתכל עליהם. דבר ראשון, האמריקנים קירבו את שחקני שאר העולם למגרש הביתי שלהם, הכניסו אותם בדלת הקדמית. הם משכו אליהם כישרונות צעירים ושחקנים מוכחים, שילבו אותם באן.בי.איי. גם בגלל מחסור בשחקנים, גם בעקבות ההכרה ההולכת וגוברת ביכולתו של הכדורסלן הלא-אמריקני, וגם בזכות הפמפום בשבחי הגלובליזציה שדייויד סטרן משמיע בכל הזדמנות. מהבחינה הזאת, לא פלא שהם מצאו את עצמם מגורשים מהבית דרך הכניסה האחורית.

ולא פלא שהפערים מצטמצמים משנה לשנה: ארה"ב עדיין פייבוריטית לזכייה באליפות הקרובה, אבל לכל אחת מהנבחרות שניצחו אותה בשני האירועים הגדולים האחרונים יש שחקני אן.בי.איי משלה, או כאלה שנבחרו בדראפט ועתידים להגיע בקרוב לליגה. קחו למשל את ספרד, מדינת כדורסל שמחדירה שחקנים בעקביות לליגה (חורחה גרבאחוסה בדרך לטורונטו, חוזה קלדרון כבר שם, חואן נבארו צפוי להגיע, סרג'יו רודריגז ופראן ואסקז נבחרו גבוה בדראפט, ראול לופז היה ונפלט), ומציגה כבר כמה שנים את פאו גאסול, שהפך לאולסטאר ונעשה הרבה יותר אגרסיבי ומחוספס בשנותיו בממפיס גריזליז.

יוגוסלביה של 2002 הפילה על האמריקנים את ולאדה דיוואץ' המוכר להם היטב (בימים שעוד היה לו כוח לעשות להם בית ספר), וגם את פג'ה סטויאקוביץ' ועוד שורה של שחקנים משלימים שמפוזרים ברחבי האן.בי.איי. ארגנטינה - עם מאנו ג'ינובילי, אנדרס נוצ'יוני, פבריסיו אוברטו ולואיס סקולה - היתה גדולה על האמריקנים כבר לפני ארבע שנים, ואין סיבה שלא תוכל להתמודד איתם גם עכשיו.

מכיוון שכל הנבחרות האלה יודעות את זה, אמריקה כבר לא מפחידה אף אחד. לכן לא תראו יותר מחזות כמו הרגע ההוא באולימפיאדת ברצלונה שבו ארתוראס קרנישובאס מנבחרת ליטא שלף מצלמת וידאו, והתחיל לצלם מהצד את ג'ורדן, בירד, מאלון, אוניל, סטוקטון וכל השאר. לא תראו יותר שחקנים מנבחרות נחשבות מחליפים גופיות בסיום משחק עם שחקני ארה"ב, כמו שנהוג בכדורגל. עברו הימים. עכשיו זה פשוט ראש בראש, בלי שום רגשי נחיתות.

האוקיי של קואץ' קיי

כדי להגיע מוכנים לדו-קרב, האמריקנים חורגים ממנהגם ואשכרה מתכוננים - הרבה בזכות העבודה של ג'רי קולאנלג'לו, האיש החזק של פיניקס, שמונה למנהל הטכני של מה שהוגדר בארה"ב כ"קמפיין 2008-2006" (שכולל, כמו שהבנתם, גם את אולימפיאדת בייג'ין).

בתור סיפתח, קולאנג'לו הביא את אגדת המכללות שהצמיחה אוניברסיטת דיוק - מייק ששבסקי, הידוע גם ובעיקר כקואץ' קיי - ומיקם אותו בראש המערכת. אם קואץ' קיי מתגייס לעניין, ברור לגמרי שאמריקה חזק בקטע: אחרי הכל, קבוצות אן.בי.איי ניסו במשך שנים לחלץ אותו מהעסק הזה שנקרא כדורסל מכללות ולהביא אותו אליהן. שום דבר לא עזר. הוא תקוע שם, להנאתו הרבה, כבר 30 שנה. עכשיו הוא מאמן המכללות הראשון אי פעם שעומד בראש נבחרת הכדורסל הלאומית הבוגרת.

מעבר לחריגות של העניין, למאמן מכללות שעומד בראש אסופת כוכבי אן.בי.איי יש גם משמעות מקצועית ברורה: משמעות של פנייה למשחק קבוצתי, שקואץ' קיי עצמו הדגיש מהיום הראשון של האימונים. "בעולם משחקים כדורסל 40 דקות, יש חמש עבירות למכור, ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו", הוא הזכיר. "אצטרך כל אחד מהשחקנים, ויהיו גם כאלה שישחקו רק חמש דקות - אבל אלה עשויות להיות חמש הדקות החשובות ביותר בקריירה שלהם".

עם היד של ששבסקי על ההדק, לקולאנג'לו היה קל לצרף לכוח המשימה את כל מי שרצה. מייק ד'אנטוני של פניקס, מאמן עם ארומה אירופית (שבשנות ה-80 עוד הספיק לתת בראש למכבי תל אביב כשחקן, עם טרייסר מילאנו), הוא אחד מעוזרי הקואץ'; נייט מקמילן, מאמן פורטלנד טרייל בלייזרס המכובד עד מאוד, הוא עוזר נוסף; וכדי שהמאמן הראשי ירגיש בבית הביאו לו גם את ג'ים בוהיים, מאמן סירקיוז ועוד שם ענקי במכללות.

החבר'ה האלה שמו לעצמם למטרה להרכיב פאזל של שחקנים שעושים הכל על המגרש. גם הגנה, גם התקפה, וגם יכולת לפעול ביותר מעמדה אחת על המגרש. ואם אתם רוצים את ההבדל בין פעם לעכשיו בשני משפטים, הנה הוא: עד היום ההתאחדות האמריקנית היתה מצרפת לנבחרת כל שם נוצץ שהיא חפצה ביקרו. הפעם בנה הצוות המקצועי סגל רחב ומאוזן של 24 שחקנים - כזה שכולל לא רק כוכבי-על אלא גם רול-פליירס, שאמורים לשבת טוב על סגנון המשחק שמחוץ לאן.בי.איי. לשחקנים כמו לוק רידנאור, כריס פול, קירק היינריך, שיין באטייה וברוס באוון לא היה סיכוי להשתלב בשיטת ה"בואו נזמין שחקני אול-סטאר, ויהיה מה שיהיה". בתצורה הנוכחית יש להם סיכוי טוב להישאר בהרכב הסופי, בן 12 השחקנים, שיטוס ליפן.

כדי לעטוף את כל העסק הזה בצלופן משובח, רודי טומג'אנוביץ' - שהחבר'ה קוראים לו רודי טי - הוחתם כאחראי על מערך הסקאוטינג. ושתבינו, להביא את טומג'אנוביץ' כסקאוט זה קצת כמו לבקש מרלף קליין לעשות את זה בנבחרת ישראל. אבל מיסטר טי הסכים לחזור (אחרי 34 שנות פעילות ביוסטון רוקטס, עוד כמה חודשים בלייקרס ופרישה כתוצאה מבעיות בריאות) לתפקיד שמילא בתחילת דרכו, אי שם בפרה-היסטוריה. אחראי מעקבים, ריגול ובילוש אחר הנבחרות היריבות. וכן, זה אותו מאמן שזכה בשתי אליפויות אן.בי.איי עם יוסטון ובמדליית זהב אולימפית בסידני 2000. למה האמריקנים צריכים כזה תותח כדי לעקוב אחרי הביצועים של פורטו ריקו, כי הם מפחדים? אולי. אם כי סביר יותר להניח שהם פשוט יסודיים, ומי שראה את הנבחרת של לארי בראון יודע שגם זה חתיכת חידוש.

עם כל הכבוד למאמנים, לסקאוט ולרול-פליירס, האס בחבילה היה אמור להיות קובי בראיינט, שלראשונה בקריירה שלו הסכים להתייצב תחת המטרייה הלאומית. בראיינט רצה להיות האיש שיחזיר לכדורסל האמריקני את הגאווה. הוא רצה להיזכר כסופרמן שחילץ נבחרת חסרת כיוון ומבולבלת; לויס ליין, לצורך העניין. זאת היתה אמורה להיות דרך מצוינת להמשיך את מומנטום האהדה שהוא צבר מאז שבית המשפט הפסיק את ההליך הפלילי נגדו, אחרי שהואשם באונס בחורה בדנוור לפני כמה שנים. ובהחלטה שלו לומר כן לג'רי קולאנג'לו ולמייק ששבסקי, בראיינט לקח בחשבון - אולי אפילו העמיד בראש מערכת השיקולים - שהוא מחזיר טובה למדינה שהשאירה אותו מחוץ לסורגים.

רק מה, ארבעה ימים לפני פתיחת האימונים התברר שהאיש נאלץ פתאום לעבור ניתוח בברך שישבית אותו לחודשיים עד שלושה. אליפות העולם ירדה מבחינתו מהפרק, ופתאום נראה שהנבחרת שוב בבעיה. אבל אם תשאלו אותי, בהחלט ייתכן שזה רק נראה ככה.

לברון מאז ולתמיד

בואו נדבר על זה רגע. מאז שקובי בראיינט התחייב לסגל ארה"ב ועד הפציעה שלו, קרו כמה דברים באן.בי.איי. הלייקרס, למשל, עברה עוד עונה בלי הישגים. בראיינט, עם כל המספרים המדהימים שהוא דפק השנה, לא לקח אותה גבוה. ורחוק מאוד משם, בקצה המזרח, הפציע בחור צעיר בן 24 והרים את עצמו לדרגה הכי גבוהה שקיימת היום בכדורסל האמריקני. דרגת קובי בראיינט.

אם תשאלו את שאקיל אוניל, דוויין וייד עקף בסיבוב לא רק את בראיינט אלא גם את מייקל ג'ורדן. הייתי מת לראות את הפרצוף של בראיינט, הנרקיסיסט שבביצה, ברגעים שאחרי האליפות של מיאמי. בעיקר במהלך הנאום ההוא, שבו הכתיר אוניל את וייד, חברו לקבוצה והאם.וי.פי של סדרת הגמר, כשחקן הטוב בהיסטוריה. אף אחד לא הוסיף ושאל את שאק לגבי המץ'-אפ לברון-קובי, אבל אני מניח שמי שינסה יקבל ממנו תשובה דומה לזאת שיש לו לגבי וייד-בראיינט.

אז במקום הנבחרת של בראיינט, סגל ארה"ב הנוכחי יכול בהחלט להירשם החודש ביפן על שמם של וייד ולברון ג'יימס. בראיינט עצמו אמנם נותר קרוב לנבחרת, ועל פי הדיווחים ליווה אותה במשך כל ההכנה כדי להוסיף השראה, אבל את המדליה שלו הוא יוכל להשיג - אם בכלל - רק באולימפיאדה של 2008. בינתיים יש אליפות עולם שהנבחרת צריכה לזכות בה, וזאת כבר לא תהיה הנבחרת שלו. השאלה היחידה היא איך תיראה הדרים-טים בלעדיו.

הדיבור הוא כאמור על כדורסל קבוצתי, סגנון משחק שלא ראינו מהאמריקנים בטורנירים הגדולים האחרונים - וספק אם סוליסט כמו בראיינט היה עוזר לו. לא רק שהאיש נוטה לקחת על עצמו יותר מדי אפילו כשאין לו שום דבר מיוחד להוכיח; הוא גם מעולם לא השתתף במסגרת רשמית של פיב"א, או סתם במשחקים רשמיים של 40 דקות. ספק אם הוא האיש המתאים להוביל מערכת מאוזנת, צעירה ולוחמת ונטולת גינוני אן.בי.איי, כמו שקואץ' קיי שואף לבנות.

גם אם היעדרו של באנקר נקודות כמו בראיינט ימנע מהדרים-טים לשחזר את הניצחונות המטורפים של פעם (באליפות העולם בטורונטו 1994 היא עוד ניצחה בהפרש ממוצע של 37.7 נקודות), מהבחינות האחרות חסרונו עשוי לסייע. הרי האמריקנים לא יכולים להרשות לעצמם משחקי אגו או התנשאות מיותרת. לפחות על פי כל הסימנים שהגיעו מלאס וגאס, שם התאספה הנבחרת בתחילת ההכנות שלה, המטרה היא לעבוד קשה ולשרוט על המגרש, לא לחגוג ולהתפאר. אחרי הכל, מטרת העל היא להגיע לזהב אולימפי בעוד שנתיים - ורק שתי נבחרות יגיעו לבייג'ין באופן אוטומטי. המארחת, וזאת שתזכה באליפות העולם.

כאן תוקם קבוצה

חסרונו של בראיינט אולי יסייע ליצירת הלך רוח כדורסלני שתואם את רצונות המאמן, אבל ברור שהיעדרות של קלעים כמוהו וכמו מייקל רד וריי אלן אומרת שני דברים: ראשית, וייד יצטרך גם להיות וייד - וגם לקלוע מבחוץ באחוזים טובים כמו שההוא מהלייקרס אמור היה לעשות. ושנית, אם וייד לא יחזור על תצוגות קליעה מחצי מרחק ומעלה כמו בפלייאוף האן.בי.איי, גילברט ארינאס (29.3 נקודות למשחק בעונה שעברה עם וושינגטון) יצטרך להיות האיש שלוקח על עצמו יותר אחריות. והוא יודע את זה: "אני עובד חזק על קשת שלוש הנקודות הבינלאומית. זה כבר כמעט כמו זריקות עונשין בשבילי", הודיע ארינאס בתחילת אימוני הנבחרת. רק שקואץ' קיי לא ינפה אותו אחרי סגירת הגיליון ויוציא את שנינו אידיוטים.

אבל לא רק חוסר היציבות בקליעה מבחוץ הרג את האמריקנים בשני הטורנירים הקודמים. לא היו בהרכב מספיק מומחים הגנתיים, לא היו מספיק שחקני תפקיד למשימות מיוחדות - והיה מספר מוגבל מאוד של פתרונות כשמשחק ההתקפה נתקע. וזה עוד נתון שהופך את וייד וג'יימס לשחקנים המשמעותיים ביותר בסגל. הם אלה שיצטרכו לתת כדורסל קצת יותר בינלאומי: לא רק חדירות של אחד על אחד וניצול אתלטיות עדיפה, אלא גם מסירה מהירה כשצריך אחת כזאת, הנעת הכדור קבוצתית ויכולת לקבור את הזריקה החופשית.

בסגל נטול בראיינט וסרבני גיוס כמו שאקיל אוניל, טים דאנקן וקווין גארנט, שני הצעירים האלה הם הכוכבים הגדולים. שניהם כבר טעמו משהו מהכדורסל העולמי באולימפיאדת אתונה לפני שנתיים (אם כי שם התפקיד העיקרי שלהם היה לנופף במגבות), ולהצגה הבינלאומית השנייה שלהם הם מגיעים במצב אידיאלי מבחינה מקצועית ומנטלית.

ג'יימס סיים כקלע השלישי בטיבו בליגה בעונה שעברה; וייד גמר חמישי. כל אחד מהם עשה פלייאוף אדיר - בטח וייד, אבל גם ג'יימס, שיצא מלך למרות שהפסיד עם קליבלנד לדטרויט בחצי גמר המזרח. הם מספיק צעירים, מספיק קבוצתיים ומספיק ממושמעים כדי שהסמכותיות של ששבסקי תוציא מהם את המיטב. "אעשה כל מה שיבקשו ממני", אמר ג'יימס לאחרונה בהקשר הזה. "כולנו מסתכלים ככה על המשימה הקרובה".

ששבסקי לא יסתפק בפחות מזה: הוא רוצה שכל שחקן יראה בעצמו חלק מהקבוצה. זאת לא קליבלנד ולא מיאמי, שבה ג'יימס או וייד עושים פחות או יותר מה שהם רוצים, והשופטים שורקים לפי מי שהם. זאת נבחרת ארה"ב, שלא שייכת לאף אחד וגם השופטים לא עושים לה חשבון. על פי קואץ' קיי, שחקנים יצטרכו להניע את הכדור, לתת לכל אחד מהחברים לגעת בו, לקחת חלק במשחק ההתקפי - ולעשות, כל אחד לחוד וכולם ביחד, את העבודה ההגנתית המעצבנת. על פי הקואץ', נגמרו הימים ששחקנים עושים טובות כשהם משחקים בנבחרת.

ובתקווה שגם ארינאס החביב אכן יהיה שם, בואו נסיים בקטע משיחה טלפונית שיזם השחקן הלהוט-להצליח לביתו של קואץ' קיי, ושמסבירה משהו על הלך הרוח במה שנקרא פעם הדרים-טים והיום רק רוצה לחזור למקום הראשון. "המאמן אמר שהוא אוהב את המהירות ויכולת הקליעה שלי, וביקש שאשמור ואלחץ חזק בהגנה", סיפר הסקורר. "אמרתי לו שאין בעיה ושידאג לאחרים, כי בכל מה שקשור אלי אין לו מה לדאוג: אני לא טיפוס אגואיסטי. אם צריך לצלול אל הפרקט ולהיכנס בתוך קירות, אני אעשה את זה".

עם הפקת לקחים יסודית ומרשימה לצד הגישה החדשה הזאת, ארה"ב מגיעה לאליפות העולם עם כל הכלים שאמורים להביא לה זהב - וגם, יסלח לי מר בראיינט, בלי כמה פרימדונות שעשויות לתקוע לה מקלות בגלגלים. עכשיו נשאר רק לראות איזה רקטות מתכוונים לשגר עליה מאנו ג'ינובילי ופאו גאסול.