במדינת הטוקבקיסטים
החיים כאן תמיד "במיץ של הזבל" או "טוב שחבל על הזמן". עם כאלה עיתונים, מי צריך נסראללה?
עוד לפני שריח השריפה התפוגג, כאשר הפצעים עוד לא התאחו והקברים עדיין חמים, ובעוד כוחותינו שוהים מעבר לגבול, כבר נפתח, כמו על פי תסריט ידוע מראש, פרק ההתלהמות. "אולמרט צריך ללכת", פסקו כותרות העיתונים, "לבני לא תיפקדה", "חלוץ שחצן ואטום", "הצבא נכשל" ו"הממשלה הפנתה עורף לעורף". כתבים נחפזו להביא קובלנות מפי חיילים טרוטי עיניים, והמצלמות והמיקרופונים נפתחו בפני כל טוראי נרגן, שפסק בנחרצות ובהכללה: "הייתה כאן פאשלה אחת גדולה". בתנופת ההיסטריה מונתה כהרף עין ועדת חקירה או ועדת בדיקה, ועוד לפני שנשלחו כתבי המינוי כבר נשמעה הביקורת על טיוח ואימפוטנטיות. קול המריבה וההשמצה נשמע בארצנו, ואין רגע דל. הישראלי המצוי עלה שוב על "טורים" גבוהים, ושיחות היום הפכו לפופוליטיקה גועשת ורועשת.
אומרים, "אין אדם נתפס בשעת צערו". טעות. לא אחת, דווקא בשעת צערו נמדדת ונחשפת גדלותו או קטנותו, מתגלות תכונותיו המהותיות. כך גם חברה - לעת משבר היא מגלה את פרצופה הערכי והתרבותי, מסירה מסכות ונעשית שקופה מתמיד. בדומה למלחמות שקדמו לה, גם המלחמה הזאת חשפה כמה מתכונות הלאום הנאצלות שלנו - תכונות שעליהן דובר ונכתב רבות. למשל, ההתלכדות העממית, הסולידריות החברית, הרגישות לחיי אדם בכלל ולחיילנו בפרט, השיח הציבורי הער, אי הסתרת האמת והיכולת להסתגל למצבים קשים ולנהל חיים בשגרת חירום. מנגד, הפער שהתגלע בין תוצאות המלחמה לבין הציפיות (אולי המוגזמות) שנוצרו עם פתיחתה יצר מצב משברי, החושף כמה מתכונות היסוד השליליות שלנו. מי אנחנו? אנחנו חסרי סבלנות - ממהרים לסכם, לחרוץ דין, להוקיע. אנחנו עצבניים - מתרגזים בקלות, רוטנים על כל דבר, "רוצים עודף" גם על טובות שעליהן לא שילמנו.
השחצנות, גם היא בקוד הגנטי שלנו. מהחייל ועד לגנרל, מהפועלת ועד לחברת הכנסת - כולם קוטלים, מזלזלים ומשוכנעים מעבר לכל ספק שהם יודעים הכי טוב. אם רק היו שם, הכל היה נראה אחרת ובא לציון גואל. בעברית אין תרגום טוב למושג האנגלי understatement, כי בישראל אין לכך כל חשיבות תרבותית. "כולם חכמים כולם" (בעיקר בחוכמה שבדיעבד), פסקנים ונחרצים עם שלושה סימני קריאה. וכמובן גם צדקנים גדולים, מטיפים ומרבים לדבר בשם "עם ישראל", המוסר, הצדק האוניברסלי, ההיסטוריה ומה לא.
אבל הידענות והביקורתיות הישראלית היא מדומה, חלולה. כי רובנו "שלפנים" - נוטים לשיח שטחי וסטריאוטיפי. כל-כך הרבה דיונים ציבוריים צומחים כאן וכל-כך הרבה רוחות מתלהטות מבלי שהמתדיינים והמתווכחים טורחים לבדוק, ולו שמץ, מהעובדות שעומדות בבסיס המחלוקת. האמירות הגורפות והקשות ביותר (גם של כתבים בכירים) משוגרות כלאחר יד לחלל התקשורתי, ללא הוכחה, ללא אימות.
השטחיות שלנו מתבטאת גם בהיעדר חוש מידה ובנטייה להפרזה. החיים כאן הם או "במיץ של הזבל" או "מדהימים שחבל על הזמן". גם המשכילים שבנו מרבים להוציא דברים מפרופורציות ואינם מסוגלים לשפוט אירועים בפרספקטיבה רחבה של זמן ומקום. ולמרות שאנחנו כל-כך הרבה פעמים לא צודקים, ואולי בדיוק בשל כך, אנחנו צעקנים ואגרסיביים. הצעקות (כולל "צעקנות בדפוס") כל-כך מחרישות אוזניים, עד שקשה לשמוע קול צלול. זאת מדינת טוקבקיסטים, ללא כפפות, ללא עידונים וללא טקט. כי לישראלי חשוב מה הוא אומר ולא איך נשמעים דבריו לסביבתו, גם כאשר המלים פוגעות וזורות מלח על פצעים.
וכמובן גם מניה-דיפרסיים. לפעמים נדמה שכל חיינו מתנהלים על פסי רכבת שדים - נעים במהירות מטורפת מרגעי שיא לרגעי שפל, מסקנדל לפסטיבל, באיזו בועת לונה-פארק הזויה. הכל כל-כך מעורבב וקיצוני, עד שכבר קשה להבחין בין צעקת שמחה לפחד. וכשכבר קורה משהו חיובי, וכשמישהו מצליח, זה תמיד לפרק זמן קצר. כי אנחנו כפויי טובה וקמצנים במחמאות. כמעט כל בכיר ומנהיג מסיימים כאן את הקריירה בטקס מחזורי (תקשורתי) של גינוי וביזוי, כמעט כל גיבור הופך בסופו של דבר לנבל, למצהלות השמחה לאד. ואחרי שמגנים את אלה שזכו רק יום קודם להערצה, מגלגלים עיניים ושואלים בהתפלצות: מדוע הנוער בורח מאחריות חברתית ומדיר עצמו מעמדות הנהגה?
בקיצור, לא צריך את נסראללה ולא את הכתבים הזרים כדי להכפיש את הישראלים. מספיק לקרוא עיתון בעברית ולצפות בטלוויזיה המקומית.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
