טילים להנצחת הכיבוש
כמו אולמרט, גם חמאס וחיזבאללה מבינים שללא רוב יהודי מוצק בגבולות יציבים - ישראל לא תוכל לשרוד. הם לא נלחמים בכיבוש, אלא באפשרות לסיימו
היו סיבות טובות לכל הישראלים לתמוך במלחמה הזאת, ויש סיבות טובות לכל הישראלים להצטער על שלא נגמרה בניצחון. על הסכנה הקיומית, על הניסיון של איראן לתמרן את עצמה להגמוניה במזרח התיכון, על ציר הרשע - אין צורך להכביר מלים. אבל הפעם, למחנה השמאל והמרכז - זה הרוב, למי ששכח - היו סיבות נוספות לתמוך במלחמה, ובאופן תקיף עוד יותר מהימין. מפני שזאת הייתה מלחמה על מה שהשמאל והמרכז מאמינים בו מזמן: על האמונה שישראל מוכרחה לצאת מהשטחים, שבלי חלוקת הארץ - קיומה עתיד להתערער. חיזבאללה וחמאס נלחמו כדי לחסום אפשרות של חלוקה, ולפחות בטווח הקצר - הם הצליחו.
כולם כעסו על אולמרט כשהצהיר, באמצע המלחמה, שזאת גם מלחמה על תוכנית ההתכנסות. זה אולי לא היה נבון להגיד, אבל זה היה נכון. אילו ניצחנו, אילו הוכחנו יכולת לדכא את איום הטילים - הייתה התכנסות. אנחנו לא רגילים לחשוב כך על מלחמות ישראל, אבל הפעם האיסלאם הקיצוני נלחם לא נגד הכיבוש, אלא נגד האפשרות להביא לסיומו.
צריך לזכור את סדר הדברים: ישראל הלכה לאוסלו, מפני שרוב הישראלים הבינו שהכיבוש מסכן את קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית. ערפאת הכשיל את החלוקה. ישראל הסיקה את המסקנה הנכונה: אם לא נוכל לסיים את הכיבוש בהסכם, נצטרך לסיימו בלי הסכם. כך נולדה מדיניות הנסיגה החד-צדדית. עכשיו הקיצונים האיסלאמים מצאו דרך לסכל גם את הדרך הזאת לסיום הסכסוך. בשתי הגזרות שבהן נסוגה ישראל חד-צדדית, הם התחילו להציק לה בטילים - וכפו עליה לחזור.
גם הימין וגם השמאל טעו בהבנת הפלסטינים, והמלחמה הזאת היא תזכורת לכך. השמאל האמין שהפלסטינים מוכנים לוותר על חלום ארץ פלסטין השלמה. זאת היתה טעות. הימין חשב שהם לא יוותרו על החלום, הוא צדק. אבל הימין טעה בהבנת הטקטיקה. הימין חשב שהפלסטינים ינקטו בשיטת הסלאמי: קודם ייצבו מדינה בשטחים, אחר-כך ינסו לנגוס בנו עוד ועוד. אבל הקיצונים בצד הפלסטיני חשבו - ובצדק - שזוהי טקטיקה גרועה. הם חשבו, כפי שחשב השמאל (ואחר-כך הבין גם המרכז) שרק יציאה ישראלית מהשטחים תבטיח את קיומה של מדינת ישראל, שכיבוש מתמשך יבודד אותה בינלאומית, יחשוף אותה לטרור, יאחד את ארצות ערב נגדה, ובעיקר: יטביע אותה בסופו של דבר בתוך רוב ערבי. מאחר שהם הבינו את מה שגם אנחנו הבנו, הם פעלו בעקביות להכשיל כל אפשרות של חלוקה. חלוקה תגזול מידם את הכלים האפקטיביים ביותר להביא לחיסולה של ישראל בטווח הארוך.
ערפאת הבין זאת והכשיל במתכוון את ההסכם עם ברק בקמפ-דייויד ב-2000. החמאס וחיזבאללה הבינו את זה הרבה קודם, ולכן המטרה הראשונה במעלה שהגדירו לעצמם בדרך לחיסול ישראל היא מניעת חלוקת הארץ. כבר באמצע שנות התשעים הגיב חסן נסראללה לתהליך השלום עם הפלסטינים בקריאה להתנקש בחייו של יאסר ערפאת, לא פחות. החתימה על הסכם אוסלו (אז לא ידענו שערפאת אינו מתכוון באמת ללכת על חלוקה) הייתה בעיני נסראללה פשע שלא יסולח, מפני שהוא נתן לגיטימציה למדינה יהודית על חלק מן הארץ. אצל החמאס זה היה לא פחות מובהק. במוצהר ובמפורש - הם כתבו ואמרו את זה כל הזמן - החמאס ביקש ליירט כל אפשרות של חלוקה. והוא הגיב לכל התקדמות בתהליך השלום בפיגועים ובניסיונות פנימיים להחליש את המתונים מבית. לא במקרה, החטא הפלסטיני הקדמון בעיניו התרחש עוד לפני אוסלו, בוועידת מדריד ב-1991. כל נכונות לחלוקה היא בעיני חמאס "הסכם כניעה" מביש, ועבירה דתית.
מתברר שגם חמאס וגם חיזבאללה הם שחקנים פוליטיים אפקטיביים. במישור הטקטי, לפחות, הם רציונליים ופרגמטיים. שניהם ידעו היטב שמתקפת טילים עשויה לקבור את רעיון הנסיגות החד-צדדיות. שניהם הבינו היטב את מה שאולמרט הסביר לנו כל-כך ברהיטות לפני הבחירות: ישראל תשרוד רק אם תקבע גבול בינלאומי יציב סביב טריטוריה שיש בה רוב יהודי מוצק. הם הסיקו בדיוק את אותה מסקנה, במהופך: כל מה שצריך כדי להטביע את הספינה הציונית בסופו של דבר, הוא למנוע מישראל להתייצב בגבול בינלאומי כזה. מתקפת הטילים ביקשה למנוע את סיום הכיבוש, ובזאת היא הצליחה. הניצחון של חיזבאללה הופיע בתמצית בכותרת הראשית של עיתון "הארץ" בסוף השבוע: "רה"מ לשרים: התכנסות כבר לא על סדר היום". אילו ניצחנו, היינו בדרך לסיום הכיבוש. אבל לא ניצחנו.
ד"ר גדי טאוב הוא סופר ועיתונאי
פורסם לראשונה 20/08/2006 10:08
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
