ההוספיס בתל-השומר: רגעים אחרונים של חסד
בהוספיס לחולי סרטן סופניים בתל השומר מנסים לעזור לחולים לסיים את חייהם בכבוד. בלי תקווה, בלי אשליות אבל עם הרבה תשומת לב ואהבה. "אחרי שמסתיימות כל אפשרויות הטיפול, ראוי כל אדם לעבור לעולם הבא בשקט", אומרת ד"ר מיקי ברקוביץ'
בשנת 1983 הקימה האגודה למלחמה בסרטן, בשיתוף עם קופת חולים כללית ומשרד הבריאות, את ההוספיס האונקולוגי בבית החולים תל השומר, אחד משלושה הפועלים היום בישראל. במקום 22 חדרים פרטיים המיועדים לחולי סרטן חשוכי מרפא שמגיעים מכל רחבי הארץ. אורך השהייה הממוצעת בהוספיס הוא 16 יום. הטווח נע בין יום אחד בלבד לשמונה חודשים.
במבנה המרווח, בין הכורסאות הרכות לאקווריום, לפסנתר, בין המוביילים הצבעוניים, לדשא רחב הידיים ובריכת הדגים הצבעונית, סובבים חולים ובני משפחה. אף גניחה לא נשמעת בחלל האוויר, טלפונים לא מצלצלים, קבוצות רופאים בחלוקים לבנים לא יוצאות לסיור בפנים דאוגות, אחיות נמרצות לא מקרקשות בכליהן בדרך לעוד בדיקת דם. רק שקט ונועם וטפיחות על הכתף, וחיוך, ומילים רכות, במקום בו אורב המוות, עמוק בחדרים.
בניגוד לבתי החולים, בהוספיס מאושפזים החולים בחדרים פרטיים ושעות הביקור אינן מוגבלות. "אנחנו לא לוקחים בדיקות, לא דוקרים את החולה, לא מאריכים את חייו, אבל גם לא מקצרים אותם", אומרת ד"ר מיקי ברקוביץ', רופאת ההוספיס ויו"ר החברה לרפואה פליאטיבית (תמיכתית) בישראל, המרחפת בין החדרים בלבוש צבעוני, ומרעיפה אין סוף עצות טובות ואהבה על החולים ובני משפחתם. "חשוב להבין כי לא אנחנו קובעים את זמן המוות, אלא המחלה. אנחנו רק מאפשרים לכל חולה לממש את זכותו לבלות את ימיו האחרונים ללא כאב ובעזרת ליווי צמוד רפואי ונפשי לו ולמשפחה".
"מלאכים על שתיים", כך מגדיר צבי זייונסקובסקי, היושב ליד מיטת אחיו כבר חודש וחצי, את צוות ההוספיס, "קשה לתאר במילים את האנושיות, את הטיפול המסור והחמלה".
ויתור הוא לא כישלון
אך למרות התנאים האופטימליים משרד הבריאות וקופות החולים לא ממהרות לשלוח את החולים הסופניים לבלות את ימיהם האחרונים בהוספיס. תעיד על כך העובדה שמתוך 22 חדרים רק 15 בשימוש, והתעקשותן של קופות החולים לשלוח את החולים דווקא לבתי החולים.
"במהלך המלחמה הדרדר מצבו של חולה סרטן, תושב קריית שמונה, שקיבל טיפול הנקרא הוספיס-בית", מספרת ד"ר ברקוביץ', "כיוון שהבן שלו גר במרכז, הגיוני היה שיגיע הנה לאשפוז, אך קופת החולים החליטה לשלוח אותו דווקא לבית החולים תל השומר, שם עבר ממחלקה למחלקה, תוך שמסרבים בכל תוקף לתת לו טופס 17 ולהפנותו להוספיס. בימים האחרונים אני נאלצת להפעיל כל קשר אפשרי והרבה מאוד לחצים כדי שהחולה הזה יגיע להוספיס ויבלה את ימיו האחרונים ללא טלטולים, ובמקום בו יכולה המשפחה לתמוך ולהיתמך. למרות שמיטה בהוספיס עולה למדינת ישראל כמחצית מעלות מיטה בבית החולים, ממשיכות קופות החולים להתעקש לשלוח אנשים לשם, במקום להציע להם להגיע אלינו".
למה לדעתך אופציית ההוספיס לא מוטמעת אצל הרופאים?
"רופא פעיל חונך מאז ומתמיד להילחם על חיי החולה. גם כשאני למדתי רפואה, לא למדתי על הפסקת טיפול, אלא רק על התעקשות עד הרגע האחרון. הרמת ידיים נתפסת ככישלון בקרב הרופאים ולכן פעמים רבות, גם כשברור שימיו של החולה ספורים וכי טיפול או שהייה בבית חולים עלולים רק לגרום לסבל, לא מסוגלים רופאים לכבד את הקץ ולשלוח אותו למקום בו יסייעו לחולה בתהליך הפרידה מן העולם. הרבה מאוד משפחות בכלל לא יודעות על אופציית ההוספיס, כיוון שלא מיידעים אותן, וחולה שמשפחתו לא יכולה לקחת אותו הביתה, מת במחלקה בבית החולים.
"הרופאים הצעירים, לשמחתי, מחונכים כבר אחרת. בשמונה השנים האחרונות אני מעבירה קורס אקדמי בנושא רפואה תמיכתית והזכות של כל אדם למות הכבוד. הסטודנטים מגיעים לביקורים בהוספיס ומבינים את חשיבותו. כשהם יגיעו לעמדות החלטה, הם לא ירגישו שנכשלו בתפקידם כשיגיע הרגע לוותר. אני מקווה שקרוב היום בו יבינו אנשי הממסד כי למות בכבוד היא זכותו של כל חולה, שאחרי שמסתיימות כל אפשרויות הטיפול, ראוי כל אדם לעבור לעולם הבא בשקט".
אין כאן אשליות
"כששמעתי את המילה הוספיס נחרדתי", מספר יהורם גאון כשהוא יוצא במקרה מחדרה של ידידה מאושפזת, "רק כשהתחלתי להגיע הנה לביקורים הבנתי כמה חשוב המקום. שהייה בבית חולים כרוכה תמיד בתקווה. החולה ומשפחתו מצפים לריפוי וכשזה לא קורה, מגיע מפח הנפש גדול. כאן אין אשליות. לכל המעורבים ברור כי מדובר בפרידה. הכל יש פה - מלבד תקווה.
"ידידתי הייתה אישה בודדה כל חייה ומרגע שהגיעה לכאן נעטפה במשפחה וחברים שמבינים שזה הרגע להיות ביחד. למרות שהיא מטושטשת חלק גדול מהזמן, אנחנו פה, תומכים בה, יודעים שהמקום החשוב הזה יאפשר לה למות ללא סבל ולעבור לעולם הבא בכבוד ובשקט כפי שמגיע לכל אדם על פני האדמה".
השעות חולפות. ד"ר ברקוביץ' לא מפסיקה לבדוק את מצב החולים ובני המשפחה. במקביל היא מביטה אל הפקס שאמור לפלוט בכל רגע את הטופס שיאפשר לחולה החדש להתאשפז. "עכשיו הם רוצים שהוא ישלם השתתפות עצמית בת 90 שקלים ליום", היא אומרת בכעס, "הוא עלול להיות פה שבועות, והסכום היומי הקטן יכול להצטבר לסכום גדול. למה לא מגיע לאדם ששילם כל חייו לקופת החולים להגיע לכאן בשקט?" בסופו של דבר, בהתערבות מנכ"לית האגודה למלחמה בסרטן, מירי זיו, התקבל הטופס המיוחל.
ברקוביץ' היא רופאת ילדים בהשכלתה שפגשה את ההוספיס לפני 17 שנה ובחרה להישאר דווקא בתחום הזה. אז מה בעצם גורם לרופאת ילדים לעשות את המעבר לתחום הנושק יום יום למוות? "הגעתי לכאן כחלק מהתמחות ולא העליתי בדעתי להישאר, אבל כשהכרתי קצת יותר לעומק את התחום הבנתי כי בעבורי, זה המקום לתת", מסבירה ד"ר ברקוביץ'.
אבל ההתחלה הייתה קשה מאוד, היא נזכרת: "פגשתי חולה יפהפייה שנראתה נהדר עד שהזיזו אותה מהמיטה וראיתי שבמקום גב יש שם חור, ללא עצמות וללא שרירים. המפגש עם הרגע שלפני המוות היה זעזוע נוראי. למרות שאני פה שנים רבות לעולם לא אצליח להתרגל למוות של חולה. לעולם לא אשכח את אותו טייס בן 29 שהגיע לכאן בגלל גידול במוח והוריו המבוגרים לא יכלו לטפל בו בבית. הוא היה יפה ומוכשר והנחמה היחידה הייתה שאפשרנו לו לעזוב את העולם הזה בשקט וללא כאב. זו השליחות שלי, ממש כמו כל שליחות רפואית אחרת".
תגובת משרד הבריאות
"משרד הבריאות רואה חשיבות רבה בשרותי ההוספיס בישראל בכלל ובהוספיס
במרכז הרפואי שיבא בפרט. לצורך זה מונתה ועדה בראשות פרופ' פסח שוורצמן המגבשת סטנדרטים רפואיים והנחיות למתן טיפול פליאטיבי בכלל ושירות זה בפרט. המלצות הוועדה יוגשו להנהלת המשרד. לאחר גיבוש ההמלצות ודיון בהן, יפורסמו ההנחיות לציבור.
"משרד הבריאות סבור כי שירותי ההוספיס אמורים להינתן על ידי קופות החולים, בתי חולים או על ידי ספקי שירותים העומדים בדרישות האיכות של משרד הבריאות. התפוסה במחלקת הוספיס תלויה בביקוש לשרות ובהפניית החולים למחלקה. יש לציין כי שירותי הוספיס ניתנים גם בבתי חולים אחרים ובקהילה".
לפנייה לכתב/ת 
