הלם הקרב השני של ס. יזהר

יזהר סמילנסקי חוזר למלחמות. אחרי 'ימי צקלג' ו'חרבת חיזעה' מוציא השבוע ס. יזהר ספר חדש 'גילוי אליהו‭,'‬ ובו תיעוד כמעט דוקומנטרי של מלחמת יום-הכיפורים, כפי שחוותה אותה חבורה של שלושה קצינים מרצים, שהסתובבה באפריקה בפולקסווגן כחולה ודובבה את החיילים לפני הקרבות ואחריהם. השלושה: יזהר סמילנסקי, עוזי פלד וחיים גורי, המופיעים בספר בשמותיהם, נשלחו להסתובב בין חיילי אוגדה 252 כדי להקל מעט את העומס הרגשי של הלוחמים. הספר מבוסס על דברים שראו ושמעו וגם על עדויות, שניתנו מיד אחרי הקרבות לכתבי 'במחנה‭.'‬

סמילנסקי היה במלחמה ההיא באמצע שנות החמישים שלו. הוא התנדב למשימה הזו והעביר שם חודשים ארוכים. עוזי פלד מספר שהחיילים, שהכירו אותו כמחבר 'חרבת חיזעה‭,'‬ קיבלו אותו בחום רב. "הם ראו בו סמכות על שום גילו ועל שום היותו מחבר הספר, שהיה אז במסגרת תכנית החובה בבתי-הספר. יזהר הסתובב כל המלחמה בלי דרגות הקצונה שלו, והיה מדבר אל האנשים, ובעיקר מקשיב להם. לעתים, למרות העייפות העצומה והזוועה, הם פשוט לא נתנו לו ללכת, היה להם צורך לדבר אליו‭."‬

אם ספרי מלחמת העצמאות שלו עוסקים בשאלת טוהר הנשק, הספר הזה

 כמעט לא מתעכב עליה (למעט תמונה אחת, איומה במיוחד‭.(‬ עיקרו של הספר הוא קריאה חדה, פציפיסטית, לשלילת כל המלחמות, לביטול הרעיון שמלחמה היא בכלל אופציה על סדר-יומו של עם. "ותמיד-תמיד יש משהו יקר יותר מחיי בןאדם‭,"‬ הוא כותב לכל אורך הספר. "ותמיד יש מי ששולח בניאדם, והם הולכים. יוצאים חיים בצאתם. חיים ומלאי חיים הם יוצאים. משני הצדדים קמים, יוצאים. כשזה לא מוכרח ולא בידי השמיים ולא בגזרת גורל. זה לא מוכרח. פשוט, לא מוכרח ולא שווה חיים‭...‬ וכמה שווים חיים‭...‬ כמה שווים חיים, כמה לא נשקלים בשיקולים ובוודאי לא חיי הצד השני.

"יש שיקולי חטיבות, גדודים, ארמיות ולא שיקולי החיים. יש שיקולי איך להתקדם ואיך לאגוף, ולא שיקולי חיים‭...‬ השגיאה במלחמה איננה בפוליטיקה או בצבאיות וגם לא בצורך בהישרדות. השגיאה היא בעיוורון לחיים, בעיוורון לבני-אדם. השגיאה היא בהיתר שכאילו מותר להשתמש גם במלחמה כשאין ברירה, שמלחמה היא בגדר אפשר, שבתנאים אחדים אין מה לעשות והולכים למלחמה. וכבר שנים הכינו הכול לקראתה, והשקיעו הון וארגון והכנות לקראתה, מפני שהיא אפשרות, אם לא מצדנו, הרי מצד האויב‭...‬

"ומה זה מלחמה אם לא ההחלטה, ששטחי אדמה חשובים יותר מחיי אנשים ושחיי אנשים הם החומר הכי זול, ושהידיעה להרוג היא שיא כל חוכמת החיים שלנו‭...‬ והנורא הוא שהמלחמה עדיין נחשבת לאפשרות. שהיא בגדר אפשרות אפשרית. ושמוסכם עדיין שיש מיני מצבים שהולכים בהם למלחמה ואין מה לעשות. שיש קווים אדומים שלא עוברים בלי מלחמה. אבל תראו, אם אפשר לסיים מלחמה בדיבור בין הצדדים, למה אי-אפשר למנוע אותה בדיבור בין הצדדים, והצד החירש שלא רצה לשמוע על דיבור בין הצדדים או השתמט ממנו, הוא הנושא באחריות‭."‬

גורי, שעוד לא קרא את הספר, זוכר שבמהלך המלחמה ההיא חזר     

 סמילנסקי יום אחד נסער אחרי שיחה שניהל עם קצין בג'בל עתקה. "הוא היה כל-כך נרגש מהשיחה ההיא, שאני נסעתי לשם במיוחד למחרת כדי להתרשם בעצמי. היה שם קצין שאמר שהחיים הם ערך עליון. וההתרסה הזו עוררה שם ויכוח. אמרו לו 'אתה לובש מדים, זה אומר שאתה מוכן לקחת חיים ולתת את חייך למען המדינה‭.'‬ והוא התעקש, אין דבר יותר קדוש מהחיים. ואז אמרו לו, 'אם יתפוס אותך פטרול מצרי ויאיים על חייך, אם לא תגלה את שמות מפקדך וסיסמת היחידה, מה אז‭.’‬ הקצין אמר שהוא יהיה בבעיה. יזהר חזר מהשיחה הזו מאוד נסער, אבל עד כמה שאני זוכר, עמדתו אז לא הייתה זהה לזו של הקצין. יכול להיות שהוא עבר תהליך מאז‭."‬

הנה ארבע תמונות מתוך הספר.

‭.1‬ תולשים שיני זהב מפיות חיילים מצרים

אחת התמונות הכי קשות בספר מתרחשת ממש בעיצומם של הקרבות. בדרכם להרצאה בפני קבוצת חיילים חולפת קבוצת המרצים על-פני שדה, זמן קצר אחרי שהסתיים בו הקרב. גופות חיילים מצרים מתים עדיין מונחות שם. הם ממשיכים אל החטיבה הסמוכה, ומשם הם משקיפים אל השדה הזרוע גופות. "ורק שם מאחור ישנו עדיין השדה שהמתים מונחים עליו. ממש כאן לא רחוק. כי פשוט, הקרב נגמר ויש חיים ויש מתים. ומישהו יהיה בא בוודאי לטפל בהם. לא יישארו לעוף השמיים ולחיית הטרף. מתקרבים קצת לקצה הגדר הנופלת לראות שוב ורואים שם כעת מישהו מסתובב בין הגופות, לא אחד אלא אחדים מתהלכים שם, והרובה שלהם מכותף על גבם, הולכים בין ההרוגים ועושים משהו שבתחילה לא מבינים מה הדבר, ואחר-כך רואים שזו בעיטה שהם בועטים בחוד נעליהם, ובועטים ישר ובכוח אל סנטרו של המת, ופתאום גם מבינים שהם בועטים כדי שתעופנה שיני הזהב שלו, וכך גם הסביר החייל שעמד והשתין פה בגדר, שומעים ולא קולטים ולא מאמינים, רוצים להקיא ורוצים לברוח מכאן ולשכוח הכול, אבל הם ממשיכים להם שם בשקידה, גוחנים לראות היטב בין הגוויות, וגם מציצים אם יש מבהיק מן הפה ובועטים. הו, לברוח מכאן מהר ולא לזכור עוד, והיו גם שסובבו בידיהם את פני המת להציץ פנימה, ואחד שם הוריד את הרובה מכתפו ובקת הרובה‭...‬ להעיף את השיניים החוצה. והיה שם אחד שלקח שמח והטמין דברים בכיס הקטן שבחולצתו, ולא רציתי עוד וברחנו משם, וחזרנו אל פיסת החול הזך‭."‬

על-פי הספר, מיד אחר-כך הם חוזרים אל חיילי החטיבה המתרכזים לקראת הופעת אמנים, ושומעים את ההופעה. עלפי הספר, לא נרשמת מצד הצופים שום תגובה על מחזה הזוועה שאך זה צפו בו. הם לא צועקים על החיילים, וגם לא מדווחים הלאה למפקד החטיבה או לאוגדונר.

זה אמיתי, סיפור הזוועה הזה?

"כן, בוודאי. לא הייתי מספר דבר כזה כהמצאה".

חיילי צה"ל תולשים שיני זהב? אתה ראית את זה במו עיניך?

"כן, כן. לא היה עולה על דעתי שיש דבר כזה, אם מישהו אחר היה מספר לי 

 לא הייתי מאמין, אבל אני ראיתי את זה, ואני מספר את הדבר הזה כמו שאני מספר את כל השאר. איך הייתה הרוח, ואיך היה החום, ואיך זה להיות מתחת הפגזה".

הרוח? החום? אתה מודע למשמעות של הסצנה הזו? לאסוציאציות הנאציות שהיא מעוררת?

"ודאי. זה משהו מזעזע שאני מספר אותו, אבל הכוונה הייתה לספר אותו כרשמי מסע, כמישהו שעובר ורואה דברים. יש כל מיני ספרי מסע מפורסמים, שמישהו עובר באיזו ארץ ועובר מיום ליום, מיום ליום. ופה, ’גילוי אליהו’ הזה נותן אפשרות, הזדמנות, לאדם לעבור במסע את כל התוהו-ובוהו ההוא".

עזוב רגע את עמדת המשקיף. אתה חייל לבוש מדים, בגיל כפול מזה של החיילים שאתה רואה, ונשלחת לשם כסמכות מוסרית. הם מכירים אותך כסופר שכתב את 'חרבת חיזעה‭.'‬ ואתה עומד שם, אתה ועוזי פלד וחיים גורי, ואתם משקיפים ופשוט עוברים הלאה. שום תגובה על חזיון הבלהות שראיתם.

"לא. כי לא רציתי להיות במקום כזה מישהו שעושה דרמטיזציה. לא לנפח את זה ולעשות מזה דרמטיזציה ולספר את אותו דבר עם שיפוט שלי. אתה הקורא תשפוט. כי אילו הדבר הזה היה מתנפח, אז זה היה כאילו ספר שבא להטיף למשהו, משהו כזה שהוא יותר מדיי. זה שיש תמונה, והתמונה היא כפי שאני ראיתי אותה וזוכר אותה, עד עכשיו זה לנגד עיניי, זה מספיק. ומנגד יש גם תמונה של טייס מצרי, שמורידים אותו ושובים אותו ולא הולכים להרוג אותו. ככה הם נוהגים, כי הם בני-אדם ובני-אדם הם לפעמים, אממ, יש משהו יצרי קדום שמלחמה מזמנת להם, ויש לעתים משהו עדין יותר".

איך קרה שהסיפור הזה לא יצא עד היום, שלא רצתם אתו מיד הלאה?

"כל המלחמה ההיא, כל המראות והריחות והדמויות יושבים בתוכי כל השנים האלה ודחיתי את הכתיבה. פשוט, פתאום זה מילא אותי והגיעה שעתו להיכתב".

עוזי פלד וחיים גורי הם על-פי הסיפור חבריו של סמילנסקי למסע. סיפור שיני הזהב נפל על שניהם, לדבריהם, בהפתעה גמורה. פלד: "אני את הסיפור הזה שומע בפעם הראשונה. לא ראיתי אותו וגם לא שמעתי עליו מיזהר מעולם, אבל אם יזהר אומר שהוא ראה, זה ודאי המצב. אני לא אגיד לך שדבר כזה לא ייתכן, משום שהיה במלחמה הנוראה ההיא מצב של התפרקות כללית. זה מטבע הדברים עניין שפחות דיברו עליו, ופחות הביאו אותו לידיעת העורף. חיילים הסתובבו באפריקה משך חודשים אחרי הקרבות, שבהם ראו את המוות מול העיניים. חבריהם מתו סביבם, הייתה תחושה של שבר כללי. משבר אמון נורא במנהיגים, משבר אמון בגנרלים, שהתקוטטו בינם לבין עצמם. כל הכללים נשברו ועמך ישראל התנהג שם רחוק מאוד ממה שאנחנו מדמיינים לעצמנו, כשאנחנו חושבים על חיילי צה"ל. זה היה מערב פרוע, היו גניבות של כלי-רכב וקרו שם גם דברים יותר נוראים ואיומים ממה שיזהר מתאר‭."‬

חיים גורי: "חיילי צה"ל תלשו שיני זהב? זה מה שיזהר כתב? אני בפעם הראשונה שומע דבר כזה. אני המום. אני חייב להתקשר ליזהר, כי אני לא ראיתי דבר כזה‭...‬ אני חייב להתקשר אליו מיד‭."‬ שעות אחר-כך גורי מתקשר לעדכן: "יזהר אישר שאני לא הייתי נוכח באירוע הזה‭."‬

לא הייתם צמודים כל המלחמה?

"היינו יחד משך חודשים, עד פינוי צה"ל מגושן באביב ‭.1974‬ הוא אף פעם

 לא סיפר לי על המראה ההוא, ואל תשכחי שבמלחמת השחרור, עוד לפני שנגמרה המלחמה, הוא כבר כתב את 'חרבת חיזעה‭.'‬

אז איך אתה מסביר את זה?

"יזהר אמר לי שהוא שמר את זה בלבו כל השנים ועכשיו החליט לספר את זה. הביטי, זה נכון שהיו גם דברים נוראים במלחמה ההיא, היה סיפור ששמעתי מאדם שנכח באירוע, שבו הופל טייס ישראלי על-ידי המצרים וגופתו נחתה בשטח שלנו. עד שהגיעו אליו, מצאו אותו בלי שעון ובלי אקדח. אז היו דברים כאלה, אבל על תלישת שיני זהב לא שמעתי".

‭.2‬ מיטות עם כילות מארמונות סואץ אצל הצנחנים

הספר 'גילוי אליהו' מתבסס על מסע חיפושים אמיתי, שערך סמילנסקי במלחמה אחר חתנו אליעזר. גם התמונה על הכריכה היא תמונתו של החתן אליעזר בעת המלחמה. הפרטים נכונים אחד לאחד: אליעזר, כמו בן-דמותו הספרותי אליהו, הוא צנחן ותיק שהספיק להיות בכוח שכבש את הכותל במלחמת ששת-הימים. במלחמת יום-הכיפורים נותק אתו הקשר לאחר הצליחה, אז הצליח לשלוח אות חיים הביתה למושב, שבו גידל פרחים ליצוא.

סמילנסקי, שהסתובב ברחבי אפריקה כמרצה באוגדה של קלמן מגן, ניצל את הזמן כדי לחפש אות חיים מחתנו. לאורך כל הדרך מסביר המספר מה מותר הצנחנים על חיילים סתם, ומדוע אין סיבה לדאוג להם. "אבל אומרים עם כל זה שלצנחנים הוותיקים הללו, להם אין דווקא מה לדאוג. הם אלופי הארץ ב'הסתדרויות' שלהם, אוכלים משמנים ושותים מעדנים, תמיד ובכל מקום ישנים על מצעים ערוכים, באמצע כל המלחמות וגם בשדה הפתוח, מתקלחים ומחליפים ולא חסר להם דבר, ואי-אפשר שיחסר להם בכל מקום, בכל זמן ובכל תנאי, והם מומחים שלא לסבול סתם‭...‬ ודבר לא יחסר להם לא בציוד ולא בתחמושת ולא בעיתונים ולא בסיגריות ולא בסטייקים ולא בבירה צוננת, תמיד ובכל מקום, כשכל 'עם ישראל' המגויס נאנק, אוכל חרבונים ושותה מעופשים ואינו אלא רק מפחד, כל היום ובייחוד בלילות‭...‬ הצנחנים ההם, הם מלח הארץ והם מלכי המלחמות‭,"‬ מוסבר שוב ושוב לאורך הספר.

מי שחושב תחילה שסמילנסקי מנסה ללעוג למיתוס העליונות הצנחני, מגיע לסופו של הספר ומגלה שלא כך. כשהמספר מוצא לבסוף את הצנחנים האבודים בסואץ, אחרי שחצה את המלחמה על מראות הזוועה שלה, ההרג, הדם והייאוש, מה מסתבר? מסתבר ש"הם בכרם אביהם. כולם ישנים בחול ובעיפוש, והם במיטות עם כילות שהביאו מארמונות סואץ, כולם אוכלים עשב יבש והם צולים ומטגנים עופות או טלאים, ותמיד יש להם פירות ועיתונים ורדיו והכול, הם מלכי הארץ, אמרתי לך‭."‬

אתה ברצינות חושב שהצנחנים הם מלכי הארץ, נכון?

"הם הוותיקים, והם יודעים איך לא להיפגע כיוון שיש להם חושים יותר טובים".

מיטות עם כילות מארמונות סואץ? טלאים ובירה צוננת, כשמסביב מתים אנשים?

"הם נמצאו בחזית במקומות הקשים והמסוכנים ביותר, והם תמיד בחוד-החנית. אבל יחד עם זה הם גם יודעים איפה לקחת ומה לקחת. כיוון שהם היו יותר מבוגרים, יותר מנוסים, הם גם ידעו איך לא להסתבך עם דברים קטנים ואיך להיות בעלי-בתים, לקחת את הדברים הטובים. הם לא תלויים באף אחד שייתן להם, הם יודעים איך מסתדרים".

ואיך כל זה מקנה להם, לתחושתך, חסינות מפגיעה?

"כי הם סומכים רק על עצמם. הם לא רק חיילים צייתנים, כל אחד מהם הוא גם המפקד. כל פקודה ופקודה הם יעשו הכי טוב אבל יסמכו רק על עצמם. ישמעו, יבדקו, ייסעו, יבחנו אם יש אלטרנטיבה. וזה לא משהו שצריך לתת לו רשות בצבא, כי אין צבא שיכול לעבוד ככה. והם גם לא ביקשו רשות לזה. הם פשוט היו כאלה שהייתה להם אוטונומיה בזכות עברם, מלחמתם, ההרוגים והפצועים שהיו להם בירושלים".

מי ששרד את הקרב על העיר העתיקה, לא ייפגע במדבר סיני?

"יש צד של הקרב על ירושלים שלא מדברים עליו. הצנחנים האלה עברו בקרב ההוא את אותו הליך התבגרות, שעבר הצבא במלחמת יום-כיפורים. אז נכון שהייתה מלחמה מפוארת על ירושלים, והר-הבית בידינו, אבל אפשר היה לגמור את הקרב הזה בפחות נפגעים. הפלוגה של אליעזר הלכה ב‭1967–‬ אל חומות ירושלים לרחוב שיורד אל החומה. התחילו את הקרב הזה שמונים צנחנים, ובבוקר עמדו רק ארבעה על הרגליים. אפשר היה לשלוח לשם טנק או שני משוריינים לעשות אותה העבודה, אבל כמו בחווה הסינית, היה מישהו שקיבל על עצמו את הדבר הזה ושלח אותם, והם הלכו ונפלו והלכו ונפלו.

ומאז, בכל יום ירושלים מזכירים אותם, אבל לא מספרים על זה שהם לא רוצים לראות את ירושלים יותר, וגבעת התחמושת והר-הבית לא מעניינים אותם יותר, כי הם מזכירים להם את הדברים הנוראיים ביותר. כשהם עצמם אנשים כאלה שהם יודעים שהייתה גם דרך אחרת, שלא היו מוכרחים ללכת דרך הרחוב הזה, שבאיזה מקום למעלה שיקול-הדעת היה רופס, היה מהיר מדיי, קל מדיי, לא הביא בחשבון שיש לו מלבד האגרוף הזה גם אגרוף אחר. הייתה לו פלוגה של צנחנים? רוצו ברחוב. אז זה פגע בהם, ומי ששרד את הקרב הזה, נשאר אצלו הכאב על מה שקרה שם והידיעה שאין לך על מי לסמוך, לא על גנרלים ולא על פוליטיקאים, ותמיד-תמיד לבדוק את האלטרנטיבה. וזה מה שהציל אותם במלחמת יום-הכיפורים".

‭.3‬ נפלא להיות אשתו של קלמן

לאורך כל הספר, לאורך כל המלחמה, יוצאת החבורה ובאה באוהל המפקדה של קלמן מגן. האלוף קלמן מגן היה מפקד אוגדה ‭,252‬ שאליה השתייכה חבורת המרצים. מגן קיבל את דרגות האלוף במהלך המלחמה, כשקיבל את הפיקוד על אוגדה 252 במקום אלברט מנדלר שנהרג. מגן לקח אוגדה מבולבלת מאובדן מפקדd והמשיך אתה הלאה. באביב ‭,'74‬ עוד לפני נסיגת כוחות צה"ל, הוא נמצא בוקר אחד מת במפקדה. התברר שקיבל התקף לב. היחס של סמילנסקי אל מגן, המופיע בספר בשמו המלא, הוא יחס של נער מאוהב, לא פחות. בכל פעם שמגן מופיע באופק, "האוהל נעשה פתאום גדול יותר, מואר יותר וסביבו שקט יותר וגם נוח יותר, ופשוט כולם יודעים שקלמן חזר, שהנה הוא כאן‭."‬

וכשקלמן עומד ללכת, כולם מתקוממים "חבל שייסע מכאן, כשהוא כאן הכול נראה פחות מדאיג. הוא איננו מנסה לרומם את הרוח ולא להטיף לעוז רוח, הוא פשוט ישנו כאן גדול, רחב-כתפיים עם השפם שלו‭...‬ לא, אל תיסע מאתנו קלמן, הישאר עוד רגע, אבל הוא כבר מחייך ומטפס ועולה ויושב על מושבו, וסביבו האנטנות הגבוהות ואוושת מכשירי הקשר, מרים כף יד של רב-חובל ויוצא ומפליג לו, ואנחנו נשארים, מביטים באבק ונשארים לבדנו, ומי יודע מה‭...‬ וחושבים פתאום שאם יש לו אישה לקלמן, היא אישה אהובה שרק היא יודעת מה זה באמת אהבה. ולא בלי שמץ קנאה‭."‬

ממש אהבת את האיש.

"פשוט, אישיותו קרנה אנושיות. יש אנשים כאלה שיש בהם איזה יופי כזה, חוזק כזה וחוסן כזה, נפלא להיות במחיצתם. נפלא להיות אשתו של קלמן".

הכרת את רינה אשתו?

"לא, ראיתי אותה פעם. אבל הכרתי אותו, והוא איש שנותן, יודע לקבל ויודע

 לתת, בלי להכביד. קל לסמוך עליו אבל הוא יודע להעריך את מי שנסמכים עליו. הוא לא מקבל את הדבר הזה כמשהו שמגיע לו. הוא לא מתנשא, לא יהיר, לא תובע ציות. לא שולח אנשים סתם בלי לדבר אתם ובלי להסביר להם, בלי להיות אתם. והוא לא עושה את הדבר הזה באיזו צביעות, הוא לא מחלק סוכריות. הוא מפקד דמוקרט. הנה אני רואה אותו, התמונה הזו שהוא עומד, והרוח עושה לו קמטים בחולצה שלו. ופתאום זו התמונה, זו ההתבוננות, קמטים בחולצה של קלמן".

היו שם לא מעט קצינים שפגשת במהלך המלחמה. מה גורם לך להתאהב ככה באיש?

"הוא היה שונה, איש מיוחד במינו. המלחמה ההיא הייתה תהליך התבגרות פראי נורא. תהליך נורא של חניכה. מתי מתבגרים? כשרואים שאין אבא ואין אמא, והכול מונח עליך. באחריותך בלבד. וזה מה שקרה במלחמת יום-כיפור, שפתאום הסתבר שאי-אפשר לסמוך על הפוליטיקאים או על הגנרלים, ושמי שצריך לתקן את הכול זה אתה בגופך".

אז קלמן התיישב בדיוק בנקודה של הצמא לאבא. הוא היה תחליף אבא לאנשים, שהיו צריכים מישהו שאומר, אף-על-פי שהכול לא טוב ונהרס וכן הלאה וכן הלאה, יש סיכוי. יהיה בסדר. זה לא חסר תקווה. הוא לא היה היחיד שאמר את זה, אבל באחרים היה חוסר אמון בגלל מלחמות הגנרלים. הלחישות על איך הם מתנגדים אחד לשני, איך הם מתקוטטים ביניהם, זה אי-אפשר להסתיר. וכל אחד מהם עושה את זה באוהל שיושבים בו הרבה אנשים, ויש להם נהגים, ואז זה כמו חלודה שמתחילה באבות המשפחה ומרעילה את כולם עד אחרון החיילים בחוסר אמון, בחשד. וקלמן היה מחוץ לכל זה. לכן הוא השפיע ככה.

‭.4‬ חלב ודבש אצל  אריק שרון

לקראת סופו של המסע, ממש על ספה של הפסקת האש, מגיעה חבורת המרצים אל מפקדתו של אחד האלופים. שמו המפורש של האלוף לא מובא בספר, אבל נאמר עליו שיש לו עורף פר רחב, העוויית חוטם וחיוך עקום. החבורה מגיעה אליו אחרי שקודם לכן נתקלה בלוחמים מאובקים ומוכתמי דם, שחוזרים מהקרב על סואץ, שאליו נשלחו ערב הפסקת האש כדי לשפר עמדות לקראתה. הכוח ספג אבידות כבדות. על רקע האבק והכאב, החום והזבובים, מנות הלוף והלחם היבש של הלוחמים, בא התיאור הבא ממפקדת האלוף:

"לבסוף באים אל שקע אחד בצד הגבעה מוקף כמה אקליפטוסים‭...‬ וכשיורדים ומתיישרים ופוקחים אוזניים אחרי העיניים, שומעים פה ושם יריות ולעתים גם מטחים ארוכים של מכונות-ירייה, ונראה שמבשלים כאן את המערכה הבאה, לאט ובהתמדה. שולחן מפקדה ארוך. מפות גדולות על לוחות שעונים על יריעות האוהל הגדול והמרובע. הרבה מכשירי-קשר וגם שקט בכול. שקט של מקום עבודה שקודה. אולי כמו במעבדה, או על גשר פיקוד. בחיוך גדול, שנראה כמין משיכת העוויה מורגלת, מקבל המפקד הגדול את הבאים‭...‬ מה תשתו והאם אכלתם. וזה המצב כעת, אומר המפקד באותו חיוך גדול, וסביבו חונה שקט של ציות. מביאים לו ניירות, מגישים לו פומית של אלחוט, השולחן מסודר ונקי, וגם אין זבובים.

"תראו, אומר האלוף, אנחנו כאן. הוא מראה בסרגל במפה הגדולה. ומכאן צפונה כל הארמיה השנייה שלהם סביב איסמעילייה. הם לא שקטים כעת. הם רוצים להרחיק אותנו מן הקרבה לעיר, כדי שנקודת הפתיחה בדיונים, אם יהיו, תהיה יותר לטובתם. והם מנסים פה ושם כל הזמן לבדוק אצלנו נקודות תורפה, ויש להם המון כוחות והמון נשק. כעת פתחו באש על איזו תנועה שחשבו שמתנהלת פה‭...‬ ואנחנו מחזירים להם כדי שיתחממו מהר. ואז? מיתמם אחד מאתנו, אולי עוזי מפני שיש בו זיק של עיתונאי, מה אז? אז אנחנו נזיז כוחות. לא בדיוק במקום ההוא. ואז הם יתחממו עוד יותר, ואנחנו נזוז עוד קצת, ככה. אמר האלוף והראה במפה.

"הוא איננו מההולכים בתלם ואיננו מן היושבים ומחכים לזירוז או הסכמה וצריך שזה יקרה עוד היום, לפני הצהריים או גם אחרי-הצהריים, שיביאו אותם לעשות משהו תוקפני, צורם מצדם שיצדיק את תגובת ההתקפה מצדנו ואת

מתוך הספר: הולכים בין ההרוגים‭...‬ ובועטים ישר ובכוח אל סנטרו של המת ופתאום גם מבינים שהם בועטים, כדי שתעופנה שיני הזהב שלו, וכך גם הסביר החייל שעמד והשתין פה בגדר, שומעים ולא קולטים ולא מאמינים, רוצים להקיא ורוצים לברוח מכאן ולשכוח הכול, אבל הם ממשיכים להם שם בשקידה

ההתפרצות שלנו בכל הכוחות, ביבשה וגם באוויר, כי אנחנו ערוכים ומוכנים בכול, אמר, ובדהרה אחת חזקה ודורסנית. כעת הוא מדבר בקשר. עם החיוך שלו המצודד ועם אותה הטיית חוטם אופיינית לו ואולי כבר הולך ומתפתח משהו.

"הכול כאן מבעבע ובמרוץ נגד הזמן. אבל בתוך החפ"ק, כאן הכול בשקט כבחדר ניתוח. והוא בשקט מבקש, בלי פקודות, והאיש שלו שומע והולך חרישי ונמרץ לעשות, להתקשר או לקרוא למישהו או לשלוח, וגם הוראות לתותחנים, כמה פגזים ומאיזה גודל, וחוזר בשקט ומדווח בשקט והמפקד אומר, בסדר, וממשיך בשקט, ועושים בשקט, בכובד-ראש ובמין ענווה, כביכול מכהנים אצל המזבח, ותשתו משהו, הוא שואל כעת, כשיש איזו הפסקה בפעילות וקם ומזמין אותנו לבוא אתו, ויש שם עוד אוהל מרובע גדול עם שולחן גדול, והטבח נכנס עם מצנפתו הלבנה ושואל מה נרצה, אנחנו רוצים משהו קל ונחמד, אומר המפקד לטבח, ואולי תביא לנו דברי חלב ואולי גם דבש, כמו שכתוב חלב ודבש תאכלו.

"הוא מחייך אלינו ובאמצע המדבר הצחיח חוזר הטבח, ויש לו צנצנות חלב ולבן קרות מן המקרר ושמנת וגבינה וגם דבש. מעשי קסמים שמוצגים כדבר שבשגרה, ואילו ביקשנו ביצי כינים וקרני ראמים היינו מקבלים בלי תמיהה. אסור להפסיק מלחמה לפני שנגמרה, מסביר לנו האלוף באורךרוח. והוא מעוניין שנבין. ומלחמה לא נגמרת לפני שהשיגה את מטרתה. והמטרה הייתה ועודנה השמדת הכוח הצבאי שהיה בידי האויב, עד שלא יישאר להם כוח צבאי ועד שיישארו מפורזים ובלי שום כוח צבאי‭...‬ ואז? אז בבקשה נשב לשולחן הדיונים. זה הסדר, אמר לנו. וחייך אלינו וגם היטה את חוטמו. אין טעם להתווכח. גם החלב והדבש נראו פתאום שלא לעניין. ויניקהו דבש מסלע, ושמן מחלמיש צור, נזכר פתאום האלוף, שהיה ידוע בתנ"ך השגור על פיו. אנחנו מודים לו, הוא מודה לנו, הוא מחייך אלינו, אנחנו מחייכים אליו, והוא חוזר אל המעבדה השקטה שלו להשיג ולעשות ברעם ואש את הדרך לקהיר‭."‬

שעות אחר-כך הם שומעים פגזים מכיוון גזרתו של האלוף. "שוב יש רעמים מהצפון. ההוא שם לא מוותר, הוא מת לגרור אותם ואותנו להמשך המלחמה. הוא רוצה להיאחז במלחמה שתתחדש ולרוץ הלאה פנימה לעבר קהיר כל כמה שיוכל ולהשמיד מהם כל כמה שיוכל. הוא לא מקבל הוראות, הוא זומם ויוזם מהלכים, שיסחפו אחריו את כולם. הוא לא מאמין בשום הסדרים. הוא מאמין רק בכוחו של הכוח. בעובדות שיוצר הכוח, רק הכוח מניע את ההיסטוריה, ורק כוח מנוהל נכון יוכל לתקן את כל השגיאות, שנעשו בהתחלה מתוך השלומיאליות ומתוך תשישות המבט הגדול. כעת הוא מלך לעצמו, אבל הנה הוא הולך לסחוף את כל הצבא לדרכו ועד הערב להיות מלך ישראל, אמר לנו המסביר שלנו ולא במעט כעס, על צד האמת יכול היה מן הסתם להגיד עוד דברים נוקבים וכועסים, אלמלא שכבר ממש צריך לזוז‭."...‬

אז מי זה האלוף עם הטבח בעל המצנפת?

"מי את חושבת?"

אריק שרון.

"כן, כן. ידעתי שיזהו לפי העוויית החוטם".

ובאמת היה שם שקט כזה?

"כל מה שאני מתאר זה דברים שראיתי ושמעתי. הכול, הכול. היה שם שקט גמור, שקט של אנשים שיודעים בדיוק את מה שהם עושים ועושים את זה במקצוענות, בלי התלבטות, או ספקות, או מחשבה על הצד האחר ועל האנשים שאתה שולח קדימה. הוא לא רוצה שהמלחמה תיגמר, אז הוא משסה את המצרים, הוא יורה בהם. העובדה הזו שיש לו אסטרטגיה מסוימת, חשובה יותר מזה שישנם בני-אדם, ושבני-האדם האלה יקרה להם משהו. בוודאי שאין חשיבות לבני-האדם האחרים, מהצד השני, כי הם ערבים. אבל חוסר שיקול-הדעת הזה שפה ישנו משחק באנשים ובחיים שלהם. אז מלחמת יום-הכיפורים הביאה לסיום סוג מסוים של תפיסה צבאית, וסוג מסוים של מנהיגים צבאיים. מנהיגים מהסוג של משה דיין והלאה היא סילקה. המנהיגים האלה גמרו למעשה".

אריק שרון הוא שר החוץ, להזכירך.

"נו, יש לי טענות רבות נגד זה. אם כי לגבי החווה הסינית דווקא אריק שרון היה זה שהתנגד לשלוח את החיילים לתוך המכונה הטוחנת חיים שהייתה שם. הוא חשב שאפשר לאגף אותה ולגרום למצרים לצאת משם. אנשים הם מורכבים".