קוסם קוסם, אבל איך אתה משלם שכר דירה?
השדכנית מצביעה על אחד החברים שלה ואומרת שזה בעלי לעתיד. שנינו מחייכים במבוכה קלה, ואני תוהה מה הקשר בין הרוחניקי הזה אלי, בהתחשב בזה שהדבר הכי רוחני שעשיתי בשנים האחרונות היה לקנות קוטג' יוגה. למה הבחורים האלה לא מגיעים עם הוראות הפעלה?
גאולה? ועוד לקבל בעל אחרי זה, שניים במחיר אחד? מי אני שאתנגד.
מספר חודשים עברו, אני מתקשרת אליה, היא בדיוק בבית קפה עם חברים ומזמינה אותי להצטרף. מצב רוח גנדרני של שבת בצהריים מלביש אותי חצאית יפה עם גופיה פרחונית, ועל פניי איפור תואם. היא מחייכת חיוך ממזרי, מצביעה על אחד החברים שלה ואומרת שזה בעלי לעתיד. שנינו מחייכים במבוכה קלה, ואני תוהה מה הקשר בין הרוחניקי הזה אלי, בהתחשב בזה שהדבר הכי רוחני שעשיתי בשנים האחרונות היה לקנות קוטג' יוגה.
כעבור מספר ימים הרוחניקי מתקשר, ואני מחליטה לסמוך על המשדכת ולהיפגש איתו בכל זאת, נשבעת לעצמי שאם הוא יבוא שוב עם סנדלי טבע אומר לו תודה רבה שלום ואשלח אותו לכל הבומבמלות. למרבה הצער עצמי קצת חלשת אופי, וכך, כשהופיע עטוי סנדלי שורש, עצמי ניגשה אליו בחיוך, ואף קיבלה בחן את הנשיקה שהדביק ללחייה.
"אני זורם"
"מה אתה עושה בחיים?""אני לא אוהב הגדרות, אני יוצר מציאות, אני קוסם".
בקיצור, מובטל, חשבתי לעצמי, השערה שהסתברה כנכונה.
"קוסם קוסם, אבל איך אתה משלם את השכר-דירה?"
"הכסף בא אלי".
או בתרגום - אמא ואבא מחבבים אותי.
למרות העוינות ההתחלתית שלי, כעבור כמה דקות שיחה גיליתי שגם רוחניקים הם בני אדם, ואפילו די נחמדים. וכך, כשהציע למחרת שנפגש שוב, קיבלתי את ההצעה בשמחה.
"לא בא לי לצאת, מתאים לך לשבת אצלי, לשתות יין או משהו?" שאלתי.
"אני זורם".
כמה מפתיע.
כוסית לי, כוסית לו, עוד כוסית לי, עוד כוסית לו. כעבור חצי בקבוק פחות או יותר הוא התחיל להתהגג על זה שנורא נחמד להיות שתוי, ושעכשיו הוא מבין למה אנשים עושים את זה. מסתבר שעד לאותו רגע לא זרם לו לשתות.
לפחות הוא לא מקיא לי בסלון
חגגנו את המאורע המרגש הזה בעוד כוסית, ואז הרוחניקי התחיל להרגיש רע. ניחמתי אותו בכמה עצות מהניסיון העשיר שלי, וציינתי בשמחה שלפחות הוא לא מקיא לי בסלון. נראה שהוא לא שמע אותי טוב, כי כעבור דקה הוא עשה בדיוק את זה, שופך על הרצפה כל סיכוי שהיה לקשר בינינו.
למה רוחניקים לא באים עם הוראות הפעלה? תהיתי בעודי מקרצפת את הרצפה, ומה לכל הרוחות אני עושה עכשיו? להשליך אותו לרחוב זה אמנם מפתה, אבל עלול לפגוע לי בקארמה. לא נראה שהוא יכול לזוז, ובינינו, יש לי דברים יותר דחופים לעשות מאשר לדאוג לרוחניקי שתוי.
שלחתי אותו להמשיך להקיא בשירותים וישבתי לעשות דברים של העבודה, שישי, אמצע הלילה, וזה מה שאני עושה, משהו כאן לא תקין.
"איך אתה מרגיש?" התעניינתי.
המלמול הלא ברור הבהיר לי שלא משהו. החלטתי לקחת יוזמה: "איפה אתה ישן, על הספה או על המיטה?"
"אני רוצה לישון איתך".
נפלא. השלכתי אותו למיטה וחזרתי לעבודה.
הבעיה בלהיות נחמדה היא שלא ממש נוח לישון על ספה, וכך, התחמשתי בשמיכה והתכרבלתי בה בצד השני של המיטה, כמה שיותר רחוק מהזורם המנחרר שבצד השני.
"אני יכול להחזיק לך את היד?" קולו העיר אותי משנת היופי שלי.
"כן". בשלב הזה הייתי נותנת את אותה התשובה גם אם הוא היה שואל אותי בנימוס אם אפשר לשתות לי את הדם, אבל האמת היא, שהמצב הזה גרם לבדידות להרים את ראשה, להפוך לכמעט בלתי נסבלת.
אולי הגאולה שלי לא תגיע ממנו, אבל לפעמים, בחושך, מגע אנושי הוא הדבר הקרוב ביותר.
לפנייה לכתב/ת 
