רפי לביא

- מאניה של יצירה היא הדבר הראשון שאדם נזקק לו כדי להיות אמן. במילותיו של הנביא ירמיהו, "כאש בוערת עצור בעצמותי". זה כמו להשתין. אני צריך להשתין, אם אני לא אשתין אני אתפוצץ, יהיה לי רע, יכאב לי. האמן מרגיש צורך להתבטא, ואם הוא לא יעשה את זה, יהיה לו רע. העניין הוא שחלק גדול מהאנשים חושבים שהם מוכרחים מפני שעודדו אותם כילדים, אבל הם לא.

- יומרה היא ההבדל העצום בין מה שאתה עושה לבין התוצאה.

- הטון יוצר את המשמעות. יש לי צורת דיבור נורא סמכותית, כך שכל שטות שאני אומר נשמעת כמו תורת אלוהים, מה שמביא חסידים שוטים בלי סוף ויוצר מיתוס סביבי. זה אסון, כי אין שום דבר נחמד בלהיות אוטוריטה.

- כמורה הייתי רשע וטרוריסט, אמרתי את מה שחשבתי, ובדרך כלל השמעתי דברים לא נעימים. החמלה שלי הופנתה לציבור, לא לאדם המסכן שיש לו את היומרה להיות אמן אבל שום כישרון לזה. חשבתי שמוטב לגמור עם זה כמה שיותר מוקדם, כדי שיתפנה לתחום שהוא יותר מוכשר בו, ולא יכלה את זמנו עד גיל 80 סתם מכוח האינרציה.

- יש רבים שהאמנתי ביכולתם להפוך לאמנים עצומים, והם נעלמו מהשטח. אבל אין אפילו אחד שחשבתי שהוא לא אמן ואחר כך הפך לכזה. נכון שיש כאלה שהם מצליחים, אבל אני עדיין חושב שהם חנטריש. מ-60 תלמידים שהיו מגיעים אלי מדי שנה יצאו שני אמנים.

- כל אמן מכריז על עצמו שהוא זאב בודד שלא משתייך לשום קליקה. זה בולשיט. זאבים חיים בלהקות, וכך גם אמנים. יכול להיות שלאחד מהם יש כתם לבן על המצח, אבל בסופו של דבר מדובר בלהקה.

- לצערי הרב, רוב בני האדם הם עדר. כמו פרות במרעה, לא חושבות, אין להן שכל, אבל מלחכות דשא כמו כולן. רוב האנשים לא בודקים מה נכון להם, אלא מה העדר עושה.

- בוהמה מוכרחה להגיע עם הוללות, אחרת היא לא בוהמה. בוהמה זה אוסף של חבר'ה שהם לא לפלפים, לא ילדים טובים ירושלים. בדרך כלל זה נגמר באמצע שנות ה-20. בוהמיין מבוגר? לא יכול לסבול את זה. יש גיל שצריך לוותר על זה, אחרת זה מביך, מגוחך ולא נעים.

- אני לא מאמין שאדם בגילי באמת רוצה ללכת עם עגיל באוזן ופרפר על הכתף ולהסתובב בפאבים. זה בדיוק כמו נשים בנות 60 עם הרבה פודרה על הפרצוף. הן לא נראות צעירות יותר: הן פשוט נראות בנות 60 עם המון פודרה.

- יופי נשי מוכרח להיות טבעי. ניתוחים פלסטיים הם דבר נורא. אני מסתכל על נשים שהעור שלהן כל כך מתוח, שכשהן פוקחות עין בורח להן נוד. זה פשוט זוועה.

- פמיניזם הוא המלחמה על שוויון זכויות מלא בין גבר לאישה, והעולם עדיין רחוק מכך. אשתי אילנה היא הפיליפינית של כל העולם ומכנה את עצמה "פאטמה מרצון". הייתי מעדיף שזה יהיה אחרת, שאתחלק איתה בעבודות הבית, אבל היא נהגה לתקן את כל מה שעשיתי - בין אם שטפתי חיתול או ניקיתי משהו - אז פרשתי.

- לעולם אל תגיד "לעולם לא". פעמיים הייתי נשוי לפני אשתי אילנה, וכשהנישואים השניים נגמרו הכרזתי שאני לא מתחתן יותר לעולם. אחרי חודש הכרתי אותה, ומאז אנחנו יחד.

- הורה חייב להתייחס אל ילדיו כאל שווי זכויות. לומר להם דברים לא יפים, ולקבל את זה שהם משיבים לו באותה צורה.

- מעולם לא הייתי בניו יורק, בהודו או באילת. בשביל מה יש טלוויזיה? לא מזמן ראיתי סרט על איי שלמה: יופי של מים, דקלים, הרים, שמיים כחולים, עם מדריך שהולך ומסביר ותוך כדי מסלק יתושים מעליו. אני באמת צריך יתושים ואת המלון המחורבן עם הדאגה אם יהיו מים או לא יהיו מים?

- באזור שאני גר בו יש המון חרדים. בשבת אני עומד ומשקה את הגינה חצי ערום עם הציצים הגדולים שלי, מעשן סיגריה. הם עוברים, אומרים "שבת שלום" וגמרנו. אני משיב להם בברכת שלום, ולא משפריץ עליהם מים. זאת סובלנות.

- המפתח לאיכות חיים הוא להתרגל לכל מצב שלא יהיה.

- ארגון וסדר הם דברים חשובים מפני שהם חוסכים זמן, וזמן הוא דבר חשוב מאין כמוהו. אחרי שעברתי שני ניתוחי מעקפים החלטתי שחשוב לי לעסוק בדברים חשובים ולא בתפלים. אם בזמן שנותר לי לחיות אכן אעשה את הדברים החשובים, זה כאילו שחייתי יותר שנים.

- נורא קל להפסיק לעשן. עשר פעמים ביום אני מפסיק, כפי שאומר חברי יאיר גרבוז. התחלתי לעשן בין כיתה ח' ל-ט', קופסה ליום, ובאותו יום הפסקתי למצוץ אצבע.

- יש לי זמן קצוב, ואני רוצה ליהנות ממנו כמה שאפשר. אנשי הרפואה הכניסו לנו לראש שאורך החיים זה הדבר החשוב ביותר, ואני לא מקבל את זה בשום פנים ואופן. אני מוכן למות עשר שנים קודם, אבל טוב. אבא שלי מת בן 85, עשר שנים היה בבית אבות, סנילי לגמרי. למה זה טוב? הרי זה בזבוז זמן.

- מוות הוא חלק מהחיים, ולכן הוא לא מטריד אותי. כל זמן שאני מרגיש שהראש עובד, זה בסדר. הגוף שלי מהצוואר ומטה רע מאוד, הראש מתפקד לעת עתה, ובזה אני נאחז.