זהירות, מלכודת מתונה
ארצות ערב הפרגמטיות ינסו כעת לקדם את יוזמת ביירות על חשבון מפת הדרכים. המשמעות: הפיכת יהודה ושומרון תחת חמאס לתעתיק של דרום לבנון
בגלל מלחמת לבנון נוצר הרושם כאילו הנושא הפלסטיני וההתעניינות התקשורתית והציבורית בו נדחקו לקרן זווית. ואמנם, נראה שגם בשבועות הקרובים יתפסו המלחמה וספיחיה את עיקר הכותרות - ובצדק - שכן התנהלות המלחמה אכן מחייבת בדק-בית יסודי (והמקום המתאים לכך הוא ועדת חקירה שיפוטית ממלכתית). לא פחות מכך, תתמקד תשומת הלב גם בהשלכות מעורבותה של איראן בגבולנו הצפוני. טהרן אמנם שיחקה תפקיד מרכזי גם במלחמה שהייתה, אך אסור לנו להתעלם מהאיומים המסוכנים הרבה יותר שעלולים לבוא לידי מימוש מכיוונה בעתיד - ובעתיד הלא רחוק.
ברם, הנושא הפלסטיני לא ירד מסדר היום - והנה התבשרנו על שתי התפתחויות הקשורות ביניהן: באו"ם מדברים על "יוזמה ערבית חדשה" למציאת הסדר קבע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואילו הראיס אבו-מאזן וראש הממשלה מטעם החמאס, הנייה, הודיעו שנוצרו התנאים לכינון ממשלת אחדות על בסיס "מסמך האסירים" הידוע. העיתוי לשתי היוזמות איננה מקרי: מצד אחד, הן הותנעו על-ידי מה שנתפס בעולם הערבי - בצדק או שלא בצדק - כחוסר ההצלחה של ישראל במערכה נגד חיזבאללה; אך מאידך, ב"הפוך על הפוך", ה"הצלחה" של חיזבאללה ומעמדה הגובר של איראן הדליקו פרץ של אורות אדומים אצל החלק הפרגמטי יותר של העולם הערבי - מצרים, ירדן, סעודיה, נסיכויות המפרץ - מחשש פן תשתלט באזור כולו הגמוניה שיעית בראשות איראן (איראן גרעינית!) שתסכן גם אותו.
הבעיה הפלסטינית מבחינתם של משטרים אלה היא עצם בגרון, שיש להיפטר ממנה כדי לשלול מאיראן השיעית, כמו גם מהפונדמנטליזם הסוני, לפחות את העילה המוצהרת לחתרנות בקרב עמיהם. הן "היוזמה הערבית החדשה" והן ההבנות המבצבצות במחנה הפלסטיני מתכוונות להביא בשלב ראשון, בסיוע האירופים, האו"ם ורוסיה, לכינוס ועידה בינלאומית, מעין "מדריד שתיים", שבה יציעו הערבים הסכם שלום כולל על בסיס יוזמת ביירות (גלגולה של היוזמה הסעודית) הידועה מלפני כמה שנים, ושיש לה תומכים לא מעטים גם במערב וגם - שלא במפתיע - בקרב השמאל הישראלי. כהקדמה לכך תשגר הליגה הערבית משלחת מיניסטריאלית לניו-יורק כדי להעלות את הצעותיה בפני מועצת הביטחון של האו"ם, ואחת הדרישות תהיה ביטול "מפת הדרכים" של הרבעיה הבינלאומית על שלביה השונים.
להזכירכם: יוזמת ביירות, לבד מכך שהיא כוללת את זכות השיבה של הפליטים הערבים - אם כי באדרת אחרת, מתונה יותר כביכול - גם תובעת את נסיגתה המלאה של ישראל ל"קו הירוק", כולל בירושלים. במלים אחרות, אם תתבצע, היא תהפוך את הגדה המערבית שבשליטת חמאס לתעתיק של דרום לבנון - כשרוב שיטחה של ישראל ימצא עצמו במצב הנוכחי של גבול הצפון. יש להניח שגם הערבים מבינים שישראל לא תוכל להסכים לתנאים כאלה, ושיוזמת ביירות היא "נון-סטרטר" מבחינתה. אך תקוותם שהוועידה הבינלאומית המתוכננת תפעיל עליה לחצים שישאירו אותה בבידוד זוהר - ושבסופו של דבר תיאלץ גם את ארצות-הברית "לישר קו".
על ישראל לפעול בנחרצות, כפי שעשתה בהצלחה לא פעם בעבר, נגד המגמות הללו. בדיפלומטיה נבונה ויוזמת ניתן לנצל את המצב החדש שנוצר במזרח-התיכון, כלומר את הפערים שנפתחו בעולם הערבי, לטובתנו. עכשיו, כשנושא ה"התכנסות" - גם לדברי מר אולמרט - ירד מהפרק, יכולה ישראל לנסות, בעזרתם של הגורמים הערביים המתונים יותר, להגיע עם הפלסטינים להסדרי ביניים ארוכי טווח - בין אם במסגרת "מפת הדרכים" ובין אם כיוזמה נפרדת. מדובר בהסדרים שיביאו לריסון הטרור מזה, ולקידום חלק מהאינטרסים הלגיטימיים של הפלסטינים, הן בתחום הכלכלי והן במישור המדיני, מזה. וכל זאת מבלי להיכנס למלכוד של עימות ידוע מראש לגבי חלקים מרכזיים בכל הסדר-קבע עתידי.
זלמן שובל, לשעבר שגריר ישראל בארצות-הברית
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
