"עכשיו זה רק אני והשם"
אולי לא שמעתם עליו, אבל דניאל זמיר הוא אחד ממוזיקאי הג'אז הצעירים המוערכים ביותר בניו יורק, שם גם חזר בתשובה. לרגל תקליט חדש והופעה בפסטיבל הג'אז באילת הוא אומר: "המוזיקה היא צינור שניתן לי ובאמצעותו אני מנסה לעשות טוב לעולם"
בערב חודש יוני חם ואביך עולה דניאל זמיר על בימת מועדון הבארבי בתל אביב, לשם מזמין אותו הזמר והראפר מתיסיהו, שהגיע לשתי הופעות בישראל. זמיר שולף את הסקסופון ומפיץ צלילים מתוקים, הזויים ומחשמלים שמשתלבים באופן יוצא דופן עם הגרוב הבלתי פוסק של הלהקה.
"מתיסיהו הוא אחד החברים הכי טובים שלי", אומר זמיר, "אנחנו מכירים עוד מלפני שחזרנו בתשובה. מדי פעם אני מנגן איתו וגם יצאתי איתו לשני סיבובי הופעות ואני מאוד נהנה מכך. זה כל כך כיף להיות במוזיקליות ובעמדה של שליחות, כשאתה יוצא לעולם ומביא אליו את הקדושה".
יכול להיות שמעולם לא שמעתם את שמו, אך דניאל זמיר (28) הוא אחד מהמוזיקאים המוכשרים והמקוריים ביותר בישראל ואחד ממוזיקאי הג'אז הצעירים המוערכים ביותר בניו יורק. הוא גדל כחילוני, סיים בהצטיינות את בית הספר התיכון "תלמה ילין" ועזב את ישראל לאחר שצה"ל שיחרר אותו עקב תת משקל. אחר כך נסע זמיר לניו יורק ללמוד מוזיקה ושם סיים תואר והחל בתהליך ההתחברות ליהדות.
בעמדה של שליחות. זמיר על הבמה עם מתיסיהו (צילום: אור ברנע)
"גיליתי שהיהדות יכולה להיות ממש סבבה", הוא אומר, "אני חושב שלא יכולתי לעבור את התהליך הזה בישראל. כשאני מסתכל אחורה על החינוך שקיבלתי בבית הספר אני שואל את עצמי איזו נקודה יהודית הייתה בחינוך הזה? רק יום אחד בשנה – יום השואה. זה היום היחידי שמסברים לך בבית ספר על מודעות יהודית. לא הייתי מעלה בדעתי שיהדות היא מעניינת ורוחנית. בסביבה שלי היהדות הייתה כמה אנשים שמנים עם שטריימל שמזיעים בקיץ, עם עוד סטריאוטיפים וסטיגמות רעות ולא צודקות".
"עזבתי את הארץ כשביבי היה ראש הממשלה", הוא מספר, "פשוט רציתי לעזוב. הטינופות והשחיתות שראיתי בשלטון היו פשוט מזעזעות. חשבתי שלישראל אני לא רוצה לחזור. רציתי להיכנס למקום אחר ותדע לך שקשה מאוד להתקרב ליהדות בגלל הרבה מונחים של החברה הישראלית. קשה לך להשתחרר מהם. באמריקה יש פחות גזענות נגד יהודים. זה עזר לי".
כעת נמצא זמיר בישראל והשבוע הוא פותח בהתחלה חדשה. ביום רביעי הקרוב הוא יופיע בפסטיבל הג'אז באילת (שייפתח ביום שני), והשבוע גם יחנוך אלבום חדש בשם "אמן". עם בואן של הלידות החדשות, זמיר מסביר כי בכוונתו להשפיע כמה שיותר: "כל דבר שאני עושה אני משתדל לשייך לטוב", הוא אומר, "כשאני מנגן, כשאני מופיע וכשאני מקליט - המטרה היא לעשות טוב לאנשים. יש לי מטרה לשנות לאנשים את החיים, גם עכשיו כשאני מדבר איתך, אני שם לעצמי למטרה לשנות לך את החיים".
ומה אם לא תצליח?
"אם לא עשיתי זאת חלילה, אז באיזשהו מקום נכשלתי ואני נכשל המון. אבל אני יודע שזה לא ענייני. אם נכשלים, צריך לקום ולנסות שוב. אבל התוצאה היא לא בידיים שלי, אין לי עדיין כוח להחליט מה יקרה בעתיד. יש את הקב"ה והוא בעל הבית. אני רק מנסה לעשות את התנועות הנכונות ביותר. אני לא אגיד למישהו 'אם תחזור בתשובה אז הכל יהיה טוב', אני תמיד רוצה שאנשים יעשו רק מה שהם מסוגלים לעשות. מה שריאליסטי בשביליהם".
אולי תשים ציצית? זה מגניב
כשהגיע זמיר לניו יורק ב-98' הוא התאהב בסצנת הג'אז והקים את ההרכב "סאטלה" ששילב בין מוזיקת ג'אז למוזיקה יהודית ממזרח אירופה ומהמזרח התיכון. מאוחר יותר, הוא פגש באדם ששינה את חייו המוזיקליים, ג'ון זורן שמו. זורן, במקרה שלא ידעתם, הוא מלחין וסקסופוניסט אמריקאי ואחד מהיוצרים היהודים החדשניים ביותר בימינו. באמתחתו עשרות אלבומים של מוזיקת ג'אז, מוזיקה יהודית, אוונגרד, קלאסית ומוזיקת עולם, והוא מכנה את סגנונו המוזיקלי כ"יהודי רדיקאלי". יצירותיו של זורן נשמעות כאלה של אדם העמוס במחשבות וברעיונות הזויים. סגנון האוונגרד משתלט על כל מקצב, גם אם לפעמים קשה להבחין בו. בניו יורק הקליט זמיר שלושה אלבומים תחת הלייבל "צדיק" של זורן, שגם השתתף בהם: "סאטלה", “Exodus” (שהוקלט בהופעה חיה) ו-“Children Of Israel”.
"זורן הוא אדם נהדר", אומר זמיר, "זה אדם שפתח את חברת התקליטים כדי לעזור לחברים שלו. הוא ראה שהכסף עושה להם טוב והבין שהרבה מחבריו רוצים בעצם להפיק אלבום והלייבל היה להם למקום נרחב לעשות זאת. אז הוא הקים מסגרת שגם הפכה למאוד יוקרתית. זו זכות להיות קרוב לאדם שהוא גאון, מצד שני, מבחינה נפשית זה לא תמיד קל בגלל הפערים. אני הכרתי אותו כשהייתי בן 21 והוא היה קרוב לגיל 50. אבל אני מודה לכל רגע שהייתי איתו. אגב, זה היה זורן שאמר לי ללבוש ציצית. כשהתחלתי לקרוא הרבה ולהתקרב, זורן אמר לי: 'אולי תשים ציצית? זה מגניב וזה עוזר'".
וזה עוזר גם למוזיקה?
"המוזיקה היא כישרון מסוים שניתן לי. כשהיא יוצאת טוב – זה לא בשליטתי, זה בעזרתו של הקב"ה. אך כשיש בה בעיות – זה באחריותי. היא בעצם צינור שניתן לי ובאמצעותו אני מנסה לעשות טוב לעולם. הייתה תקופה שהייתי מזעזע אנשים עם המוזיקה. הייתי עומד על במה ואומר לעצמי: 'עכשיו זה רק אני והשם. תסכלו, תקשיבו, תיהנו או לא – לא מעניין אותי'. ואז היו יוצאים דברים מוטרפים, אני מדבר על רמות מופרעות, במשך 42 דקות הייתי מנגן את אותה הפראזה, רק עם צליל אחד או שניים. לעיתים אלה היו גילויים מדהימים, אבל הקהל היה יוצא מההופעה כמו אחרי מלחמה. במהלך הזמן למדתי לשים את המוזיקה בתוך קונספט. רוצים זעזוע? סבבה, אבל הוא יהיה בטוב".
ומה יהיה הכיוון באלבום החדש?
"עד היום הקלטתי אלבומים בניו יורק עם חברה גדולה מאחורי. אבל לצערי האלבומים האלה מאוד יקרים והיו הרבה אנשים בישראל שהיה קשה להם לרכוש אותם. עכשיו, ברוך השם, 'התו השמיני' יזמה הקלטה של אלבום חדש בו שילבתי שירים ישנים וחדשים בעיבודים מרעננים. באלבום משתתפים המוזיקאים עומרי מור, עומר אביטל ודניאל פרידמן, ואני חושב שזה האלבום שאני הכי אוהב עד כה. הוא גם ייצא בכל מיני מקומות בעולם ובשבילי זו אמירה שחיכיתי לה הרבה זמן".
מה בעצם ההבדל מבחינתך בין ישראל לניו יורק?
"הסצנה המוזיקלית בניו יורק כל כך פתוחה וגדולה. יש הרבה יותר מקום וכולם נותנים לך הרבה יותר קרדיט. הרגשתי, להבדיל מישראל, שלוקחים אותי ברצינות יותר ומגלים יותר עניין. לא מדביקים שם תוויות על מוזיקאים ואין החלטה קולקטיבית של הסצנה לגביך. ככה זה כשאתה נמצא במקום גדול ומרווח.
"כשנמצאים במקום צפוף, יש הרבה יותר מתחים בין אנשים", הוא מוסיף, "אם תגיע למחלקת עסקים תוכל לראות שהנוסעים רגועים. אבל כשתיכנס למחלקת תיירים, אתה חווה את הלחץ – תמיד יש תרחיש שהילדים צועקים ובדיוק הדוס מרים את המזוודה למעלה והוא מזיע. זו לא אשמתנו שאנחנו לחוצים. כשצפוף לך אז אתה עצבני, אבל ברגע שיש לך הרבה מרחב, אתה אוהב כולם וזה טבעי. אפשר לומר שבארה"ב התחנכתי מחדש. רק בגלל שהתפתחתי שם בהרבה מובנים ובזמן כל כך קצר, אז אני מרגיש שייכות, כאילו ממש גדלתי שם".
ועכשיו? אתה מעדיף לחיות בישראל או בניו יורק?
"אני פחות או יותר על הקו, ולצערי אמשיך כל עוד המשיח לא הגיע לישראל. כשהוא יגיע, אז גם יבואו כל היהודים לחיות בארץ שלהם. הארץ הזו לא ניתנה לו בהחלטת או"ם או באיום עם אקדח, אלא בהבטחה אלוקית שכתובה בתורה. זה הטאבו היחידי בארץ שלנו. אז כשהמשיח יבוא, אני כבר לא אצטרך לנסוע לניו יורק. למרות שהיא מגניבה".
"אני רוצה להיות פה", הוא מוסיף, "אני אוהב את העם שלי ואני רוצה להיות איתו. וזה מה שכרגע אני מנסה לעשות. לחיות כאן ולהצליח, כי בסופו של דבר אין כמו הארץ ואין כמו עם ישראל. המוזיקאים בישראל זה משהו אחר. המוזיקאים באמריקה אולי מדהימים, אבל כאן הם כל כך ייחודיים וגם הרבה אמריקאים אומרים את זה. הרבה מהם שאלו אותי: 'מה אתם אוכלים שם בישראל? איך זה שכל ישראלי שמגיע לפה, מנגן כל כך טוב?' המוזיקליות כאן היא מאוד חופשית, יש בה משהו שמגיע מהסתלבט של הישראליות - הכפכפים, הדיבור העארסווטי והחופש. זה תענוג שזה מגיע גם למוזיקה.
"אני רק מתפלל שאנשים בישראל יתמכו בתרבות המקומית. כי אחרת לא תהיה לנו אחרת. זה לא לוקח זמן לפתח תכנים בתרבות, ואולי לא תמיד נקבל תמורה בהתחלה. אבל על התרבות הזו מחנכים את הילדים שלנו. יש פה כשרונות ואנשים עם כל כך הרבה עומק. ישראל היא המקום היחידי בעולם ששניים יכולים לנהל שיחה על חומוס ומעמולים ולפתח ממנה משהו עמוק וזה כמובן מתבטא גם במוזיקה. אז בואו ניתן לאמנים את הבמה, נגיע להופעות, נתמוך במה שקורה כאן, נבנה משהו".
זמיר. היהדות יכולה להיות ממש סבבה
מומלצים
