מה נשתנה?

66 שנה חלפו מאז הודפס סיפורו הראשון של אהרון מגד, "מטען של שוורים", שייזכר בספר דברי הימים של הספרות העברית המתחדשת כ"סיפור הראשון בעברית על פועלי נמל יהודים מאז אלפיים שנה". ארבעים סיפורים מאוחר יותר ומאות דמויות שרוחשות עד היום בדמיונם של קוראים בני דורות שונים, משחררת הוצאת "אחוזת בית" את "שלושה מהם", קובץ סיפורים ראשון מתוך סדרה מתכוננת שתאגד את כל כתביו.

בהקדמה לספר שכולל את "על עצים ואבנים", "החי על המת" ו"מחברות אביתר", השתעשע מגד ברעיון קונדסי להפגיש לרגל המאורע בין כל גיבורי הרומנים והסיפורים שלו. "גם אני עצמי אוכל, בפעם הראשונה, לצפות בהם מן הצד כשהם חבורים בכפיפה אחת", כתב ותהה, "האם יאירו פנים זה לזה? יתנכרו זה לזה? האם ישלחו רסן ליצרי איבה, קנאה, נקם, שהיו כלואים בהם בעודם בין הדפים? האם הסופרים שביניהם... ינצלו את ההזדמנות הנדירה להתעמת פנים אל פנים עם המבקר זעום העפעפיים נפתלי שץ מ'הגמל המעופף ודבשת הזהב', זה שהשתכן מעל לדירתו של הסופר קלמן קרן והתעמר ברובם במאמרי הביקורת הזעפניים שלו? ומצד שני – הלוא ייתכן שאני עצמי, שבראתי אותם והבאתי אותם לעולם והיו בידי כחומר ביד היוצר – אהיה מטרה להתקפותיהם, על כך שלא הבנתי אותם כראוי, שלא נהגתי בהם בכבוד, ששמתי אותם לצחוק ומי בכלל ביקש ממך לפרסם אותנו ברבים".

קיבוץ גיבוריו של מגד, אותם הנידחים, הבודדים, השבורים והשבריריים, העלובים והעולבים, השחצניים ואלה הנחבאים אל הכלים, תחת גג אחד הוא חגיגה ספרותית שמעלה שאלות על נפקדותה של הקלאסיקה העברית ממדף הספרים הישראלי. הסופר אמיר גוטפרוינד, שכתב את ההקדמה לאסופה החדשה, אומר: "יש משהו חלוצי באפשרות שניתנת כאן לאוהבי ספרות עכשוויים לקרוא כתיבה מצוינת בפורמט עכשווי. להחזיר את 'החי על המת' ואת שאר הסיפורים הנפלאים של מגד למדף לא בעותק סמרטוטי שאפשר למצוא בחנויות יד שנייה תמורת הון עתק, אלא במחיר סביר ובמעטפת שתרצה לקחת ליד, זה דבר גדול. אני מניח שאנשים בני גילי לא צריכים שאתווך להם את מגד, אבל אולי לאנשים צעירים שעבורם הוא שם מבחינות הבגרות, זה יגרה תיאבון. היצירות האלה, ששרדו את מסננת השנים, אינן נראות בחנויות שמלאות בבציר האחרון של הוצאות הספרים, למרות שבניגוד אליהן, ספק אם אחוז צנוע מתוך השפע שעל המדף ייזכר בעוד שלושים שנה. הדגש בעיני הוא לא על הכבוד שההוצאה המחודשת עושה לסופר אהרון מגד, הוא לא זקוק לכבוד הזה, אלא בכבוד שההוצאה הזו עושה לקורא הישראלי".

מעבר לזמן

מגד עצמו מתרגש לקראת ההוצאה המחודשת בה ערך גם שינויי נוסח כאלה ואחרים. "שאלתי את עצמי אילו היום הייתי מוסר את אותן היצירות להוצאות ספרים, האם היו מתקבלות בסבר פנים יפות או לא", הוא אומר, "בדיעבד אני חושב שלמרות הזמן שעבר, לא השתנה כל כך הרבה. כנראה שיצירה ספרותית חיה מעבר לזמנה גם כשהיא קשורה לזמן".

איך היה המפגש המחודש עם המילים והדמויות? הם נראו לך היום שונה מאז שנכתבו?

"בכל אחד מהרומנים שכתבתי התמקדתי בקווי האישיות של הדמויות, זה מה שעניין אותי וכשזו נקודת המוצא הזמן לא יכול לתת בה את שיניו".

בהקדמה אתה כותב על המפגש בין גיבורי ספריך שהופרדו לאורך השנים בכריכות שונות. איך עלה מפגש ביניהן באסופה החדשה?

"הקשר בין שלוש היצירות קיים אולי בגיבוריהן המובסים. ב'על עצים ואבנים' הגיבור הוא אנטי גיבור ששואף לדברים אחרים ממה שהוא, מחפש את אלוהים ומרגיש אשם וחוטא בכל מעשיו. מערכת היחסים שאני מתאר בין הסופר יוסף ריכטר למגיה אביתר, היא התעללות של אדם נערץ באדם חסר כוח. גם ב'החי על המת' דמות החלוץ הציוני מהעלייה השלישית מובסת על-ידי אשתו שמנפצת את המיתוס האלילי הזה. בעקבות זה האשימו אותי בניפוץ מיתוס הגיבור של בני דורנו - מה שלא נכון. אני נגד שבירת מיתוסים. שבירת וניתוץ האלילים עד שלא נשאר דבר, הוא אחד הדברים הקשים שקורים לנו. זה התחיל בניפוץ מיתוס ששת הימים והגבורה הישראלית ובשנים האחרונות זה הולך אחורה ואחורה בזמן עד שהציונות הולכת ומתפוגגת.

"הגיבורים שלי אינם שוברי מיתוסים אלא אנטי גיבורים, אנשים נידחים בשולי החברה, אנשים שעשו להם עוול. אליהם אני נמשך. כל אלה קיימים בכל מקום ובכל זמן. ספרות עוסקת בדברים שאינם כלים עם הזמן, כיוון שבני אדם אינם משתנים, החולשות הן חלק מהאנושות מימי דוד המלך ועד למנהיגים של ימינו. נפש האדם לא השתנתה וזה מה שעושה את הספרות לנצחית. פרוסט אמר פעם שסופר, גם אם הוא לכאורה כותב על אחרים, הוא מוצא את האחר בתוכו ומכיר את הזולת רק מעצמו. בלי היסודות שיש בך, אי אפשר להגיע אל אחרים".

אתה שואל בהקדמה שאלות נוספות - האם אתה המכנה המשותף של הדמויות שלך, מה בסופו של דבר הועלת בכתיבתך ומאילו מניעים היא נוצרת. יש לך תשובות לכל אלה?

"על זה אני יכול רק לפלוט אנחה, כיוון שאחרי הכל לספרות יש השפעה מועטה מאוד על החיים. ספרות יוצאת מן הכלל מופיעה בכל מיני זמנים ובכל מיני ארצות. גרמניה, על כל הספרות ההומניסטית והנהדרת שלה שראתה אור בשנות השלושים והארבעים למאה הקודמת, לא הושפעה ממנה כהוא זה. אנשים הפכו לחיות טרף ושכחו את כל מה שהם קראו. ספרות משפיעה אולי ברמת המיקרו על הנפש. לפעמים אדם קורא ספר וחושב שחייו מנקודה זו ייראו אחרת. זה יכול לקרות ברשות היחיד, בין אדם לבין עצמו, אבל על הציבור הגדול, על האומה והחברה אין לספרות כוח אמיתי. זה טראגי, אבל זו עובדה".

כוחה המצטמצם של הספרות קשור אולי בעובדה שארון הספרים שלנו מורכב בעיקרו מההווה והעבר נדחק לשוליים ונשכח?

"כאן צריך לשבח את העורכת ומנהלת הוצאת 'אחוזת בית', שרי גוטמן, על היוזמה להציל יצירות משיני הרייטינג ורבי המכר. זה נכון שמה שקורה היום הוא שרשימות רבי המכר דוחקות את אתמול ושלשום. זו תופעה רעה מאוד, אי היכולת למצוא בהווה את הספרים שאהבת בעבר. הכל נשטף בספרות עכשווית, ובמהירות האור שבה נדפסים היום ספרים זה מאורע די נדיר לחזור ולהתעקש לעצור על מה שהיה. זה נכון לא רק לגבי יצירות בשפה העברית אלא גם לקלאסיקות עולמיות. לכי וחפשי את גוגול, נבוקוב, בורלא, שלום עליכם ואפילו עגנון בחנויות הספרים היום. ספרים משנות החמישים והשישים למעט אלתרמן אי אפשר למצוא בארץ. גם את כל כתבי ס. יזהר קשה למצוא היום למעט בחנויות יד שנייה. בפריז ישנן חנויות מיוחדות ליצירות אמנות וספרות קלאסית, גם באנגליה הקלאסיקה יוצאת שוב ושוב במהדורות חדשות. בארץ זה לא נגיש וחבל".

שרי גוטמן, מייסדת הוצאת "אחוזת בית", מתייחסת להוצאתן המחודשת של קלאסיקה כאל שליחות תרבותית: "אני יודעת שזה לא מקובל, אבל יש בזה מן הצורך לחנך. אני רוצה שאנשים צעירים יגלו את מגד, אני חושבת שזה יעשה להם טוב כקוראים וכבני אדם", היא אומרת ומוסיפה, "אני בפירוש חוששת לגורל הספרות הקלאסית. אני רוצה לתת לו איזושהי דחיפה, לא להשאיר אותו לבד בחנות הספרים אלא לסייע לו ביצירת המפגש עם הקוראים החדשים".