ורטהיימר: "כל הממשלות השקיעו בשטחים ולא בצפון"

סטף בן ה-80 כמעט ואינו מעורב יותר בעסקיה של ישקר. בנו, איתן ורטהיימר, מכר לפני 4 חודשים 80% מישקר לאיל ההשקעות האמריקני וורן באפט, והיא מנוהלת כיום בידי יעקב הרפז (ראה מסגרת). סטף עוסק כיום במפעלים התנדבותיים בחינוך ובקידום גני התעשייה שהקים בגליל - בתפן, בתל-חי, בדלתון, בגבעת לבון וכן בכרם שלום ובטורקיה.

אזורי התעשייה של ורטהיימר נמצאו כולם תחת מטחי הקטיושות של החיזבאללה, ומפעל טכנולוגיות להבים מנהריה שבבעלותה של משפחת ורטהיימר גם ספג פגיעה ישירה. כל זה לא הפריע לורטהיימר, שלאורך כל המלחמה המשיך להגיע מדי יום לצפון, ובחלק מהימים גם נשאר לישון שם, "כדי להרגיש חלק מהגליל".

"בהחלט לא. תראה, חלק מהצפון, אנחנו לדוגמה, במצב טוב מאוד. המפעלים באזורי התעשייה שהקמנו בגליל מייצרים 10% מהתמ"ג של ישראל. כמעט כמו כל ירושלים!

"אבל המלחמה חשפה את העובדה שחלקים מסוימים מהצפון במצוקה קשה. והסיבה לכך פשוטה: את הגליל והנגב תמיד שכחו. הממשלה לא מקיימת הבטחות שהיא עצמה הבטיחה. הבטיחו לחלק אדמות לתושבים בגליל ולא קיימו. הבטיחו שכביש 6 יגיע לגליל, ותושבי הגליל עדיין נוסעים בכבישים לקויים. הבטיחו רכבת לכרמיאל והרכבת מגיעה בקושי לנהריה. הבטיחו חינוך והאוניברסיטאות בארץ עדיין נגמרות בחיפה. כל הממשלות הצהירו תמיד שהן דואגות לגליל אבל השקיעו בתל אביב, בירושלים, ובעיקר בשטחים".

"התעשייה תמנע את המלחמות הבאות"

בשנת 1968 הקים סטף את "טכנולוגיית להבים", מפעל לייצור להבים למטוסי סילון, שייצר להבים למנועי סילון, וסייע לחיל האוויר הישראלי לשבור את אמברגו הנשק הצרפתי.

הדיבורים על מחדלים וכישלונות מבצעיים במלחמה מרגיזים את ורטהיימר. "כל ההו-הא הזה מיותר", הוא אומר, "לא צריך להתחיל עכשיו לערוף ראשים".

"מה שיביא את הביטחון האמיתי הוא מקומות עבודה. קיבלנו מדינה ואנחנו צריכים לעשות ממנה עם. העם כולל גם את הערבים, גם את הדתיים, את כולם. בשביל שנהיה עם, צריך שכולם, גם ערבים ודרוזים, וגם חרדים וגם עולים, ירגישו שייכים. הצלחתם סופר-חשובה לנו. אם הם יצליחו, אם הם יחיו באווירה של עשייה ובאווירה שבה שופטים את האנשים לפי עשייתם וכישוריהם ויכולותיהם, הם יבינו את יתרונות החופש והדמוקרטיה. אם הם לא יצליחו, אם הם יחיו מלבכות, הם לא ירצו לחיות כאן ולא יהיה ביטחון.

"ומה שיביא מקומות עבודה היא התעשייה. כל תעשייה. גם היי-טק, אבל גם תעשייה כמו ישקר, טבע ואל-אופ. אצלנו בתפן יש מאות עובדים ערבים ומאות עולים חדשים. הם מתעניינים בכמה שהמפעל ימכור, אין להם זמן לריב אחד עם השני. הם לא שופטים את הבנאדם, אם הוא בא מרוסיה או מאיפה, אלא מה הוא עושה בעבודה.

"התעשייה היא גם זאת שתביא שקט לאזור. אם נדאג שלישראלים, לפלסטינים ולירדנים יהיו מקומות עבודה, בעצם נדאג לעתיד של עצמנו. זה לא פטנט שלי ואני לא מדבר תיאוריה, זה נוסה כבר במקומות אחרים בעולם. המלחמות בין צרפת וגרמניה נפסקו בגלל תוכנית שקבעה שהן ייצרו ביחד את הפלדה שלהן.

"במשך עשרות שנים עמי הבלקן הרגו אלה את אלה, והיום כולם רוצים להיכנס לאיחוד האירופי ובעצם להפוך לאותה מדינה. למה? כי האיחוד נותן מקומות עבודה. כך גם באירלנד. מאות שנים הרגו אחד את השני, ועכשיו יש שם שקט ושגשוג. כשלאנשים אין מה לעשות עם עצמם, כשאין להם מה להפסיד, הם הורגים אחד את השני. כשיש עבודה, 'נושא השיחה' משתנה. האויב המשותף הוא השוק העולמי, ואין זמן למלחמות".

"צפון לבנון פרחה. בדרום לא הייתה עבודה, אז הם הכניסו את חיזבאללה שמספק להם כסף מהנפט האיראני. הבעיה של האזור שלנו הוא שיש אזורים עם נפט ויותר מדי כסף, ויש אזורים כמו דרום לבנון והשטחים, שאין בהם עבודה, ובמקום לפתח תעשייה נעשים תלויים בכספי הנפט, ואז מתחילה הקיצוניות.

"אם ב-82' היה לנו שכל, היינו עוזרים ללבנונים להצליח ולא היה חיזבאללה. היום אנחנו לא יכולים לעזור ללבנון, אבל המערב יכול, האמריקנים, האירופים, הטורקים, ויש לי הרגשה שיש להם עניין לעשות כך".

"אני באמת מאמין שפונדמנטליזם בא מחוסר עבודה. בנאדם שאין לו עבודה הוא מיואש, הוא גם ככה לא רוצה לחיות. אם תצרף לזה אמונה דתית חזקה, הוא מגיע למצב הרסני שבו הוא מוכן להתאבד. תן לו עבודה, והוא יחשוב אחרת.

"אבל ברור שכל זה לא יכול לקרות סתם ככה, בתור נס. לכן, אנחנו צריכים להשקיע כמה שיותר בחינוך. וחינוך צריך להיות רלוונטי, כזה שייצר מקומות עבודה. זה לא החינוך שיש היום ישראל".

"בינתיים, עד שהמערכת תשתנה, אנחנו מנסים להכשיר אנשים בעצמנו. אנחנו מוציאים מדי שנה מאות אנשים מהגליל לקורסים מקצועיים, להכשרות וללימוד מקצוע. אנחנו גם חונכים יהודים וערבים, שלא רק יעבדו במפעלים של אחרים, אלא יקימו עסקים משלהם. 'סבוני סבתא ג'מילה', למשל, הוא אחד מהרבה עסקים בצפון שקמו כתוצאה מהחונכויות הללו. זאת התרומה שלנו. אני, תאמין לי, כבר מסודר. אני חושב על הדור הבא".

גאה באיתן ורטהיימר

סטף נולד בגרמניה ועלה לארץ בגיל 11. בגיל 16 נשר מהלימודים והחל לעבוד. כשהקים את ישקר לא היתה לו השכלה מקצועית כלשהי ולא השכלה תיכונית.

ישקר היא אחת החברות המובילות בעולם בייצור כלי חיתוך ממתכת קשה המיועדים לתעשיית העיבוד השבבי ולייצור מוצרי מתכת מתקדמים. בין מגוון מוצריה ניתן למצוא סכינים למחרטות וכרסומות ולהבים למנועי סילון.

כיום ורטהיימר הוא אחד האנשים העשירים בעולם. לפי דירוג האנשים ביותר בעולם שפירסם ב-2005 המגזין "פורבס" נמצאה משפחת ורטהיימר במקום ה-317 בעולם עם הון שהוערך אז ב-2.4 מיליארד דולר, ואשר מיקם אותם במקום החמישי בין 8 עשירי ישראל שנכנסו לדירוג העולמי של פורבס.

היום ברור שתחשיב פורבס לא היה מדויק - ישקר לבדה, בה החזיקו סטף ואיתן ורטהיימר 100%, נמכרה לפי שווי של 5 מיליארד דולר. מלבדה מחזיקה עדיין משפחת ורטהיימר ב"טכנולוגיית להבים", ובאזורי תעשייה בתפן בגליל ובעומר בנגב, כך ששווייה עולה היום בהרבה על זה של שרי אריסון, המוערכת ב-5.2 מיליארד דולר. בישראל של 2006, סטף ואיתן ורטהיימר הם האנשים העשירים ביותר.

במשך עשרות שנים התעקש ורטיימהר לשמור על ישקר כחברה פרטית. הוא נאבק בעקשנות כדי להוציא את ישקר משותפותה עם קבוצת אי.די.בי, כדי למנוע מבעלי הקבוצה מלדווח לבורסה על תוצאותיה של ישקר, ובראיונות שנתן הצהיר שוב ושוב ש"העתיד אינו נמצא בבורסה". קונצרן ההשקעות ברקשייר האת'אווי של וורן באפט, המחזיק כיום 80% ממניות ישקר, נסחר בבורסה האמריקנית. אבל ורטהיימר, לדבריו, מרוצה.

"אני מאוד שמח וגאה שישקר כל כך בריאה וטובה שבאפט היה מוכן לרכוש 80% ממנה", הוא אומר, "העובדים שלנו מאוד גאים בכך שהעולם חושב שהם טובים, וזה משמח אותי".