"התחתנתי עם אנורקסית"
באימייל שהתקבל מתוארת מערכת יחסים בה הגבר גילה שחברתו אנורקסית חודשים אחדים לאחר שהתחילו לצאת. הוא התחתן איתה, וגם עזר לה להבריא פיזית. אבל הנפש שלה עדיין פצועה, ולו כבר אין כוח להתמודד עם זה לבד
שאלה:
בפעם הראשונה שראיתי אותה היא היתה זוהרת. הרגשתי משיכה לא ברורה לבלונד הגולש, לעיניים הכחולות ולגוף שנראה מושלם כל כך. רק כמה חודשים לאחר מכן, כשהחיזורים שלי צלחו והתחלנו לצאת, הבנתי שהיא אנורקסית. המחלה דפקה לה את החיים. כמויות של כדורים משלשלים והשתעבדות למראה הדק הובילו אותה לקצה.
כולם אמרו לי, מה אתה עושה? למה להכניס ראש בריא למיטה חולה? יש לך הכל בחיים, למה אתה לוקח סיכון? אולי היא בכלל לא תצליח להביא ילדים לעולם!
אבל העקשנות שלי וההתמדה עזרו לה לצאת מהמחלה. היום אנחנו כמעט חמש שנים אחרי, נשואים וחובקים ילדה מדהימה (ובריאה). היא כבר לא חושבת על להיות דקת גזרה, טוב, לא נגזים, היא חושבת על להיות רזה, אבל זה לא בראש מעינייה והיא לא "תעשה הכל" כדי שזה ייקרה, היא פשוט כמו כל הנשים, מנסה להוריד עוד כמה גרמים כדי להיכנס למכנסיים ההם שבארון, שפעם עלו עליה.
מה שכן, המחלה השפיעה עליה במובן הנפשי באופן שלא העליתי על הדעת. במובן הפיזי היא התגברה, או שאולי התגברנו יחד, ונכון שהיום היא אוכלת באופן סדיר ולא רק שני עלים של חסה בכל היום. אבל הנפש שלה פצועה וזקוקה לשיקום מאסיבי. ההתפרצויות התוקפניות שלה מכל דבר, רמת הפגיעות שלה מכל דבר שאומרים לה וחוסר היציבות במקומות עבודה הביאו את הקשר שלנו למבחן בפעם השנייה.
החלטנו ללכת לטיפול זוגי. כבר אין לי כוחות נפש להתמודד עם המצב הנוכחי. נכון שבעבר הייתי זה שדחף את העגלה ובזכותי, אפשר לומר, היא הצליחה לצאת מהמחלה. אבל אם היינו נעזרים באותה תקופה גם בגורם חיצוני, יכול להיות שלא היינו מגיעים למצב בו אנו חיים היום. היא עדיין יפה, שיערה עדיין בלונד גולש והעיניים המדהימות שלה עדיין צבועות בכחול ים, אבל האור כבר כמעט שאינו נראה בקצה המנהרה. האור שלי כבה, ואני מקווה שהפעם הטיפול הזוגי ירפא גם את הנפש הפצועה שלי.
תשובה:
אתה נוגע במכתבך בכמה נושאים בעלי חשיבות פסיכולוגית וחברתית גדולה. בשל חשיבות הנושא, אשתדל לענות בהרחבה.
ראשית, לגבי הפרעות האכילה: זה לא סוד שהפרעות האכילה הפכו למגפה בחברה המערבית. באופן פרדוקסלי, דווקא בחברת השפע השבעה, אנשים, בעיקר נשים ונערות, מרעיבים את עצמם, לעיתים למוות. זה עצוב, וזה מרגיז, וחשוב לזכור שזו לא רק בעיה אישית של החולה, אלא, זו קודם כל "מחלה" של החברה. הלחץ המופעל ליופי ורזון מנוגד לטבע ולצרכי הגוף והנפש. האינטרסים של בעלי הון, של תעשיית האופנה, ואולי גם אינטרסים יותר עמוקים להחזיק את הנשים חלשות, רזות ובלתי מתפקדות, פועלים ומשפיעים באופן הרסני.
מה ניתן לעשות? קודם כל, לא להיכנע בלי קרב לתכתיבי האופנה לגבי מראה הגוף. אנחנו יכולים לחזק את ילדינו ואת בנותינו, את בני ובנות הזוג שלנו, אם נאהב ונקבל את גופם כפי שהם. אפילו במכתבך, ניכר שאתה מייחס חשיבות רבה למראה החיצוני, כשאתה מתאר את השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות. אולי, בלי להתכוון, גם אתה מעביר מסרים כאלו, לאשתך ולילדיך? אולי גם אתה מחזק את הדעה שמראה חיצוני הוא הדבר החשוב ביותר?
מיליוני אנשים, טובים, חכמים, רגישים ומעניינים, מוצאים עצמם במלחמה לקבל הכרה ולהיכנס לקשר, כאשר הדרישות של "שוק הפנויים והפנויות" כה מוגזמות ואכזריות לגבי המראה החיצוני. מי ששם תמונה באתר ההיכרויות עלול למצוא עצמו נפסל על הסף, אם הוא לא עונה לסטנדרט של אפולו. ומי שלא שם תמונה – נחשד בכך שהוא מסתיר משהו איום ונורא. מי שלא נראית כדוגמנית ממולכדת בבואה לחפש קשר ועלולה להרגיש שאין לה סיכוי להגיע לדייט הראשון, בו תוכל להפגין את שאר מעלותיה.
בחדרי חדרים, גברים רבים אוהבים גוף מלא של אשה
מובן שהמשיכה לגבר ולאשה מושפעת מהמראה החיצוני. אבל ביכולתנו לחנך את עצמנו ואת סביבתנו לקצת יותר סובלנות. המין האנושי לא בנוי באופן כל כך צר, שעוררוּת מינית פועלת רק מול דוגמניות ודוגמנים. במציאות, אפילו אנשים מאוד לא יפים יכולים ליהנות ממשיכה ומחיי אהבה ומין בריאים ומהנים. בחדרי חדרים, גברים רבים נמשכים ואוהבים גוף מלא של אשה, וגם נשים רבות מודות שהן אוהבות להרגיש גבר מאסיבי, או נהנות מגוף ופנים בעלי ייחודיות, שאינם מותאמים לדרישות המקובלות. אבל רבים מהם יתביישו לצאת עם בני זוגם בגלוי, מחשש מפני גינוי של הסביבה. מסר של "זו בת זוגי, ואני גאה בה כפי שהיא", יכול לגרום הרבה אושר ולחנך את הסביבה לכך שניתן לאהוב ולהעריך אדם גם אם איננו מושלם מבחינה חיצונית, או מכל בחינה אחרת.
כבן זוג וכהורה, טוב שאתה ער לסכנות האנורקסיה, וכל הכבוד על התמיכה והעזרה שהושטת לבת זוגך במאבק להחלמה ולקיום חיים תקינים. במיוחד במשפחה כמו שלכם, בה יש מישהו שסבל מהפרעת אכילה, חשוב לשים לב לילדים, כדי שלא יפתחו גם נטייה זו לדרוש מעצמם יותר מדי. חשוב להעביר להם מסר מקבל, לא ביקורתי, שילמדו לאהוב את עצמם כפי שהם.
לעיתים, דווקא המאמץ לטפל ולעזור פוגע בזוגיות
נושא אחר שעולה במכתבך הוא תפקיד בן הזוג של מי שסובלת מבעיה נפשית, או ממחלה בכלל. אתה מתאר באופן מרגש את השנים של הצמיחה והתמיכה, את המאבק המשותף, עד שהגעת לנקודה בה אתה חש שכבר אין לך כוח להיות המטפל. חשוב לזהות נקודה זו, ולזהות אותה בזמן. בני זוג ובנות זוג, אוהבים ותומכים ככל שיהיו, לא תמיד יכולים להוות תחליף לטיפול מקצועי. לעיתים, דווקא המאמץ לטפל ולעזור פוגע בזוגיות, בגלל השחיקה, מפני שזה הופך את בת הזוג החולה לתלותית ועלול להקטין את כוחות ההתמודדות שלה, או שיש סכנה לחוסר ידע או טעויות טיפוליות, בהיעדר דמות מקצועית.
נשמע שאתם עושים צעד נכון בפניה לגורם מקצועי לשיקום הזוגיות. אני מאוד מקווה שחלק מתהליך הטיפול הזוגי יוביל אתכם ל"הפרדת כוחות" במובן זה, שאתה תוכל לחזור ולהיות בן זוג יותר מאשר דמות טיפולית. בהמשך, ובהתייעצות עם המטפל המקצועי, אולי כדאי לחשוב על טיפול אישי אינטנסיבי לאשה, כדי לשחרר אותך עוד יותר מתפקיד המטפל וכדי לתמוך בתפקודה בעבודה, כאם, ובכלל - לסייע לה להתחזק נפשית. יש לזכור, שהאנורקסיה אינה צומחת ככה סתם, אלא היא הפרעה המאותתת על מצוקה רגשית מגיל צעיר, וחשוב לאתר ולטפל במצוקה המקורית שהולידה את האנורקסיה. יש מרפאות ומטפלים מומחים לתחום, המשלבים במידת הצורך גם טיפול דיאטני ופסיכיאטרי, או כלים טיפוליים אחרים.
אני מאחלת לכם כוח והצלחה במאבקכם לטפח בריאות נפשית וחיי זוגיות ומשפחה תקינים.
- עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית, מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל
שאלות, ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.
