פנטסיה תוצרת הארץ

כשהייתי בן שתים עשרה וחצי נשלחתי ללמוד בישיבה של ש"ס שאך נפתחה בפאתי שדרות. צריפי עץ הוסבו בחופזה לחדרי לימוד, חורשת עצי אקליפטוס ושורות ברושים הקיפו את מתחם הישיבה ובודדו אותו. לתכנון מערכת השעות לא הוקדשה מחשבה רבה, המורים היו חסרי ניסיון והתפיסה חינוכית שבה החזיקו טרם נוסחה עד תום. בחודשים הראשונים דמו הימים בישיבה לשהות בממלכה נידחת, רעועה, על סף התפוררות. וככל שגבר החורף, התחזקה התחושה. באחד הימים שלאחר חנוכה, כשעננים תפוחים ונמוכים שופדו על כידוני הברושים, אמר לנו ל', אברך טרוף עיניים, שהיה ידוע בפרשנויותיו יוצאות הדופן לסיפורי המקרא, שהוא רוצה להורות לנו שיעור בדרכי הסמוי מן העין. קולו היה מתוח ופניו, הוורודים על פי רוב, העכירו. הוא התוודה בפנינו, מבוהל וקרוע מבט, שהחל לקרוא בקבלה במסתרים ושלמד הרבה על הרעות והמזיקים האורבים לפתחו של האדם, ועל כך שיש לו לאדם דרך לחזות בהם כמות שהם. כל מה שעליו לעשות הוא למצוא חתולה שחורה, גורה שביעית של גורה שביעית, שחורה גם היא, לשרוף את נבלתה בבית הקברות באישון לילה, ולמרוח את האפר על עיניו.

אני זוכר פרץ צחקוקים היסטריים, גם השתנקויות בחלל. לי עצמי היה ברור דבר אחד, איני נשאר עוד יום אחד בישיבה הזו. ודבר נוסף, הלם על התנגשותם של עולמות: כל שנות בית הספר היסודי שלי, בדומה לילדים רבים אחרים שגילו את חדוות הקריאה בגיל צעיר, ניזונתי מספרים שהיסוד הפנטסטי, המכושף, שלט בהם. אלה היו הספרים שטלטלו אותי בעוצמה הגדולה ביותר. "ההוביט" וספרי נרניה, "פיטר פן" ו"הקוסם מארץ עוץ", "הסיפור שאינו נגמר" וספרי ארץ-ים, "ג'יימס והאפרסק הענקי", "הגנרל של אמורי הצעיר", "המגדל הפורח באוויר" וספר איטלקי עלום שנשא את השם "חבורת הקן הכחול" ועוד. אך הספרים הללו היו מנותקים מן הכאן והעכשיו של חיי, לא רק בשל היסוד הפנטסטי שהכילו, אלא משום שהצביון של הסיפורים עצמם נבע מתרבות שונה, מארצות שבהם החלומות הערפיליים עלו מאדמה אחרת. סיפוריו מטילי האימה של ל' פתחו פתח, גם אם מזוויע, לאפשרות שגם הכאן ועכשיו, מראית העין ועדות האוזן, הם מעטה דק שספרות יכולה להשיל כרצונה. המופלא חבוי בכל עץ, תחת כל סלע, בגופם של בעלי החיים.

פריחה בספרות מקור פנטסטית

אני סבור שקוראים רבים הגיעו, בדרכים משלהם, למסקנה הזאת. ואף על פי כן, אף כי חלקם נעשו לכותבים במרוצת הזמן, הספרות העברית אינה משופעת בספרות פנטסטית משום סוג. גם מזלה של ספרות הילדים והנוער המקומית לא שפר עליה. לעתים נדמה שכתיבת פנטסיה בעברית זקוקה לצידוקים, להתנצלויות. זוהי טעות מהמדרגה הראשונה. כתיבת פנטסיה בעברית אינה זקוקה אפילו לצידוק אחד. למעשה, כתיבה בסגנון וז'אנר שחריגים בזרם המרכזי של הספרות העברית היא כמעט הכרח. קריאת תגר על הצורות והתבניות השרירות בכל פרק זמן נתון היא נשמת אפה של הספרות.

למזלי, אין סכנה שדברים אלה ייוותרו בגדר תלונה, או חס ושלום, קול קורא לסופרים בני זמננו, משום שבשנים האחרונות אנו עדים לפריחה של ממש בספרות מקור פנטסטית, שאותה, בהכללה פשוטה, גם אם גסה במתכוון, ניתן לחלק לשני סוגים: האחד, שזוכה לתשומת הלב המרובה יותר – ספרות יפה העושה שימוש ברכיבי סיפור פנטסטיים; והשני, שעדיין נחבא אל הכלים – ספרות הנכתבת במתכונת של ספרות פנטסיה, ערה למסורות השונות שלה ושואבת מהם השראה, ולעתים, גם רעיונות ותחבולות.

את הסוג הראשון קל לנו יותר לעכל כקוראים. לשימוש שהיא עושה ביסודות הפנטסטיים יש מקבילות בספרות העולם: היסוד הפנטסטי יכול לשמש כאמצעי לדיון באבסורד שבקיום האנושי (פרנץ קפקא), לחשוף את המבנים של הנפש, התודעה והתפיסה האנושית (א. ת. א. הופמן, אדגר אלן פו, ח. ל. בורחס) או סתם לקנות את לבו של הקורא באקזוטיות מתחנחנת (גבריאל גרסיה מארקס).

הסוג השני נדחה הצידה לא פעם בטענה שמדובר בספרות "ילדותית" – ופה דבקים בה כל התארים השחוקים השליליים הנלווים ל"ילדותיות": חוסר רצינות, חוסר בשלות נפשית, חוסר שחר; אך לעולם לא מיוחסות לה מעלותיה של הילדותיות – קרבה אמיתית, נגישות פרימיטיבית חשופה, חסרת הגנות, לטבעו הקמאי של האדם.

מרבצי הנפש הקולקטיבית

זכרו, אתם הקוראים שספר השאיר אתכם ערים עד מחצית הלילה, שלשון הסמלים שלו לאטה בעומק שנתכם, שתוכנו נבלל בחלומותיכם בילדותכם עד שהפך לזיכרון פרטי של מרחבים ירוקים, מוצפי שמש, פני מים מרצדים ומבהיקים, זכרו את היעתקות הנשימה, את ההליכה לאיבוד, את הולם הלב של סגירתו, את חוויית הקריאה המזעזעת בראשוניותה. משום שספרות הפנטסיה מבקשת לשחזר את החוויה הזו של מתיחת גבולות הזמן והחלל. והיא מבקשת לעשות כן באמצעי הפשוט ביותר שעמד ליצור האנוש מרגע שעמד על תבונתו – חשיבה בסמלים, במטפורות, באלגוריות.

כי כן, על אף שנדמה לנו שאופן החשיבה הבסיסי ביותר של היצור האנושי הוא מילולי, אין כך פני הדברים. חשיבה מילולית אינה יוצרת היקשים ומסקנות כגון אלה: אדם מתבונן בכדור אור בוער בשחקים ומשווה בנפשו גבר אימתני עומד במרכבת זהב רתומה לסוסים; קול הרעם מעלה על הדעת סדרי חיים מפורטים של אלים; החושך לובש דמות מפלצתית האורבת מתחת למיטה; הרוח הלוחשת בסדקים היא לחישתה של אם מתה מעומק ממלכת צללים. לא. לשם כך דרוש כוח מדמה, המסוגל לבצע פעולות קוגניטיביות מורכבות כמו האנשה, השלכה, עיבוי, התקה, יצירתיות. מגנונים כאלה אנו מוצאים ללא הרף בערש התרבות או בשלבי ההתפתחות המוקדמים ביותר של הילד.

אחת התחבולות היעילות ביותר של ספרות הפנטסיה היא חיקוי אופן החשיבה הזה על ידי הפיכת סמלים עתירי משמעות, דימויים שהוכיחו את כוחם ושררו את תהפוכות ההיסטוריה ומטאפורות בסיסיות לאירועים או פריטים בעלילה. ודוגמאות יש למכביר: קיי מ"מלכת השלג" מאבד את אהבתו התמימה בשל רסיסי מראת השדים הקפואה החודרים לעינו וליבו; הטבעת האחת ב"שר הטבעות" משחיתה את צלמו הפיסי של הנושא אותה בהבטחות לכוח חסר גבולות; חרבו של אלריק ממלניבונה שותה את נשמותיהם של אויביו כדי לחזק את גופו השברירי.

שני דברים עומדים על הפרק בדיון בספרות הפנטסיה: אופן חשיבה קדום, שמשותף לכלל בני האנוש; ומנגד, המשאבים שאופן חשיבה זה מגייס לטובתו, קרי, הדימויים, המטפורות, הסמלים, שהם תמיד תלויי תרבות; מידת עוצמתם נקבעת על פי מידת קדמוניותם במרבצי הנפש הקולקטיבית של חברה מסוימת.

עולם שוקק יצירי אופל ומפלצות

אז מה אפוא פירושה של כתיבת פנטסיה בעברית, כלומר, בלשון הקשורה קשר בל יינתק לתרבות מוגדרת, עם מסורות ועבר רדום?

נראה לי שהתשובה מתבקשת. והיא מובילה אותי חזרה אל ראש הרשימה. זה סוד כוחם של סיפורים, שהם מרכזים בתוכם מהלך טיעוני שלם, על סעיפיו ופיתוליו. ובכן, ראשית, יש להכיר בנחיצותה של כתיבת פנטסיה בעברית ובכינון מסורת מקומית שלה. שנית, יש לבור את מקורותיה: אין כל טעם בהעתקת מבנים ומוטיבים מספרות הפנטסיה העולמית. באזור שלנו לא צימחו יערות פרא אפלים, שבהם קבעו להם אלפים ופיקסים ונימפות וגמדים את ארמונותיהם, מעריהם ומערותיהם. המכשפים של ארצות קדם לא היו צאצאי הדרואידים, הכישוף שלהם לא נסמך על רונות וקורבנות לאלי הסערה.

במקומם היו נביאים קודחים שחזו באופנים ובחיות הקודש, היו מעשי מרכבה. העולם היהודי גדוש בסיפורי אגדה מופלאים ובמשלים, במסדרי שדים ובמעלות מלאכים, בהזיות על סדרי היקום, הוא שוקק יצירי אופל ומפלצות, עמוס לעייפה במטמונים של סמלים, בפכים של דימויים מפתיעים, שבמשך דורות עובדו באמצעות הלשון העברית, לוטשו בנבכיה, שוקעו באדניה. לכותב הפנטסיה הישראלי הצעיר יש את זכות היתר של החלוץ. הוא עומד בשערי ממלכה עתיקה, מרתקת. כל מה שעליו הוא להושיט יד ולשאול לו כרצונו.

"הלב הקבור", מאת שמעון אדף, רואה כעת אור בהוצאת אחוזת בית