נעולה
"יחפה", האלבום הראשון של נינט טייב, הוא הנגטיב של שמו - הפקה גדושה ונוצצת עם זמרת ששרה בצעקנות גנדרנית. וזה חבל, כי לנינט יש צבע קול יפה וייחודי כטביעת אצבעות
על מה חשבו יוצרי אלבום הבכורה של נינט טייב, כשהחליטו להעניק לו את השם המחייב "יחפה"? האם העוצמה המכבידה של הציפיות, יחסי הציבור, התדמית וההשקעה אטמה בהם את ההבנה הבסיסית של המושג "יחף"? יחף במובן של פשוט, צנוע, חף מיומרה, עירום מהבסיס - כפות הרגליים. ההפקה של "יחפה" היא הנגטיב של המילה הזו - מולבשת בשכבות, מאופרת בהפרזה, מעוצבת ומאובזרת בכבדות.
ואם יטענו היוצרים שהפרשנות הזו מיותרת, משום שהאלבום פשוט נקרא על שם שיר הנושא, "יחפה" - הם יצעדו היישר לתוך כשלונם הגדול, האמינות. שיר הנושא, שמביא בגוף ראשון את סיפורה של הזמרת, מהפרידה מהעיירה, דרך הנחיתה בעיר הגדולה וההגעה לפסגה ועד מחיר התהילה, מסתיים במילים: "רוצה לחזור עד איפה שאפשר / לעיירה קטנה, לצחוק ושקט / אז תקחו אותי מכאן / קחו אותי מכאן". האם מישהו מאמין שנינט טייב אכן מתכוונת לכך? האם נינט טייב מאמינה לעצמה?
אביב גפן, המנהל האמנותי, שגם חתום על רוב העיבודים, התזמורים, ההפקה המוזיקלית, המילים והלחנים, איחד את קולה השופע של נינט עם הצליל העשיר לא פחות של כלי הנגינה המגוונים שעליהם הופקדו נגנים משובחים. הפסנתר הדומיננטי שמחוזק בתופים, בגיטרות חשמליות ובתכנותים ומתובל בכלי מיתר, מעניק ליטוש מופרז שיוצר התייפייפות במקום יופי. התוצאה היא גודש נוצץ, שחוזק שירתה התיאטרלית של נינט רק מדגיש את שטחיותו.
וזה חבל, כי לנינט יש צבע קול יפה וייחודי כטביעת אצבעות, וכשהיא לא מציגה אותו לראווה בצעקנות גנדרנית, מבצבצים ממנו מתיקות, חן ואפילו עצבות שקטה. זה קורה בשיר "אם תבוא" (מילים: אלי מורנו, לחן: עילי בוטנר, עיבוד: עידן רייכל וגלעד שמואלי), שבו העיבוד מינימליסטי וכולל רק פסנתר וגיטרה אקוסטית.
הבובה בוכה
נראה שהמעורבים בהפקה כאילו צייתו לספר הדרכה דמיוני ליצירת להיטים. גפן, עם המוניטין החיובי שלו כמלחין וכותב, הצמד ברק פלדמן ויוני בלוך, עם רקורד פזמוניהם המוצלחים, שתרמו שיר, נינט החתומה על שני שירים, אם כי לא לבדה ולכן קשה להתרשם מיכולתה, וארז אלגרבלי שכתב והלחין שיר ואף מצטרף אל נינט בשירה. מבחינת התוכן, מדובר באלבום קונספט, שעוסק באהבה שנגמרה. בהקשר הזה, נראה שהכותבים קיוו שעצם אזכור חייה של נינט "האייקון" יספק את הסקרנות ויחסוך מהם את היגיעה לרתק באמצעות הטקסטים. ובכל מקרה, המרכיבים האלה נראים כמו שפתיים שגמישותן שמאפשרת להעמיק את הבעתן, מתרחבת במקום זה למימדים של פיהוק.
דווקא בשיר הסיום הקצר, "בובה", מסתמן הפוטנציאל האמיתי של האלבום: "על המדף כשבא הערב, כשאיש אינו נמצא בחדר, היא לא יפה ולא צוחקת. כשאיש אינו רואה אותה, הבובה בוכה". נינט שרה כאן בקול טבעי ודווקא כאשר היא חוצבת אליה פתח חדש של הזדהות, מסתיים האלבום, בדיוק במקום שבו הוא אמור להתחיל.
ובחזרה לשיר הנושא, "יחפה", בו נאמר: "והמוסיקה שקטה, התחלפה בזיופים שלא הפסיקו". מדוע בעצם נינט טייב לא שרה בגלוי את האמת שלה, שמתבססת ביושר על שמחת הצלחתה? למה אינה מרשה לעצמה לחגוג ולכייף את השגת מאווייה – הפרסום? הרי אין ספק שהיא עבדה קשה כדי להגשים את חלומה, אז מה מונע ממנה לספר בכנות את סיפורה האמיתי? האם זה הפחד לנקר עיניים ולהיחשד ביהירות? עצוב, כי נינט טייב, שבויה בתדמיתה, מנציחה את עצמה בארמון של מלאכותיות. תחת כובד איפורה הגותי היא קורסת אל מציאות מעושה שאפילו בשירים שלה בקושי מחזיקה מעמד.
נינט טייב, "יחפה", "הליקון"
