תשאירו את השוטרים מחוץ לאיצטדיונים

שמעתם איך הסביר תנ"צ שמעון קורן את התנפלות שוטריו על אוהדי הפועל תל אביב ביציעי טדי? הנה, ככה: הוא טען שאוהד הפועל "חשף את איבר מינו", או בעברית פחות ספרותית, הוציא את הזין מול אוהדי בית"ר והשוטרים. השוטרים (לפחות לפי גרסת המשטרה) פשוט ניסו למנוע את המעשה החמור, וכך התפתחה המהומה. ככה זה. שוטרים יכולים לסבול הכל - נהמות, קללות, השלכת חפצים - אבל ברגע שהם רואים זין הם פשוט יוצאים מהכלים. אולי הם חשים מאוימים, ואולי, כמו שמקובל אצל בנים, הם פשוט רצו להשוות לאורך האלות הפרטיות או המשטרתיות שלהם. הכל יכול להיות. ואגב, הכל היה נשמע הגיוני יותר מההסבר של תנ"צ קורן.

לך בעקבות הכסף

איצטדיון טדי הוא אמנם מהיפים והמטופחים בישראל, כך שכאן, לכאורה, נופלת טענת המתקן הרעוע; אבל כל מי שהזדמן אי פעם למשחק כדורגל בישראל, במיוחד לכזה שנחשב לאטרקטיבי (ולא שיש לנו יותר מדי מאלה), מכיר את התרגולת: האוהדים שהקדימו לתפוס מקום מוצאים את עצמם מול שער ברזל נעול. מישהו החליט לחסוך בהוצאות השיטור, ולזמן את השוטרים לכמה שפחות שעות עבודה.

בכלל, וזאת יודע כל אוהד כדורגל: המשטרה היא גיבורה גדולה על חלשים. אוהדי בית"ר התעדנו מעט בשנים האחרונות, אבל היו ימים שכל ביקור בימק"א, ומאוחר יותר בטדי, היה משול לספורט אתגרי עבור אוהדי הקבוצות האורחות. אפילו הח"מ, כאוהד של הפועל חיפה, קבוצה שרחוקה מלעורר אמוציות חריגות בקרב יושבי היציע המזרחי (בהשוואה נגיד להפועל תל אביב או לבני סכנין), מצא את עצמו לא אחת נהדף לאחור על ידי שוטרים, שפרקו כך את תסכולם על שאינם מעזים להתייצב מול הפורעים שמנגד.

אוהדים בסאן סירו (צילום: אייל ברוך)

אבל למה להכביר מילים על המשטרה? הרי לפי כל היגיון, היא לא אמורה בכלל להימצא בתוך היציעים. אחת התולדות הישירות של הקמת ועדות למניעת אלימות בכדורגל האירופי, היא הוצאת כוחות השיטור מתוך האיצטדיון אל סביבותיו. ברוב מדינות אירופה, כולל כאלה שסבלו מתופעות חמורות ביותר של חוליגניות (ומי שחושב שאוהדי בית"ר ירושלים קשוחים עוד לא פגש את את הקומץ של מילוול הלונדונית), אחראים השוטרים על אבטחת הכניסות והיציאות מהמגרש ועל שמירת ההפרדה בין אוהדי בית וחוץ. לסדר במגרשים אחראים סדרנים מקצועיים.

לך בעקבות האלכוהול

באביב האחרון יצאתי למסע (שחלקו תועד ב"בלייזר") בין ה"אולטראס", אוהדי הכדורגל השרופים של כמה קבוצות באירופה. ישבתי עם האולטראס של רומא ב"קורבה סוד" של האולימפיקו, עם אלה של מילאן בסן-סירו, ועם המעט שנשאר ממה שהיו פעם האולטראס של ברצלונה. הבדלי התרבות בין האולטראס רבים, אבל דבר אחד היה משותף לכולם: השוטרים נשארים מחוץ ליציע שלהם, ומסתפקים בהפרדתם מיתר האוהדים ובמעצרים ממוקדים על פי זיהוי טלויזיוני של המתפרעים.

ולמרות הכל, ולמרות שחובת המשטרה כרגע היא למצות את הדין - לפחות עם מי שנתפסו במצלמות כשהם מכים אוהדים לשם ההנאה בלבד - מוכרחים להזכיר כי ברוב מדינות אירופה עומדים לרשות המשטרה גם סעדים אחרים שמסייעים לה להשאיר את הכוחות מחוץ לאיצטדיון. למשל, שוטרים שפועלים יחד עם ראשי המועדון להרחקת גורמים מתסיסים מהיציע, מצלמות אבטחה במעגל סגור שמאפשרות לבצע מעצר נקודתי מבלי לפגוע באוהדים חפים מפשע, ובעיקר מערכת שיפוט שמתייחסת בחומרה לחוליגאנים. העונשים המרתיעים התגלו ככלי אפקטיבי: משטרת אנגליה מחזיקה רשימה שחורה של כמה אלפי חוליגנים, שלהם הורה בית המשפט שלא להצטרף יותר לנסיעות של אוהדי נבחרת אנגליה למשחקי חוץ. במונדיאל האחרון העזו להפר את הצו רק 37 מהם, פחות מאחוז. יתר 99 האחוזים הבינו מן הסתם שמוטב לראות את המשחק בטלוויזיה שבפאב מאשר בטלוויזיה שבכלא.

לך בעקבות ההיגיון

אפשר להמשיך ולדון בחקר האלימות בכדורגל עד שייגמר לכם החוזה עם ספק האינטרנט. די אם נזכיר את חוסר רצונם של בעלי הקבוצות להתעמת עם הקומץ, בכך שהם מגלגלים את האחריות לפתחה של המשטרה ובכך מנציחים את המצב הקיים. די אם נציין את האימפוטנציה של חברי הכנסת, שאחרי אין ספור ישיבות בעניין החליטו להחמיר בעונשם של מי שיבריחו חזיזים ורימוני עשן לתחומי האיצטדיון, כאילו שזאת הבעיה בכדורגל הישראלי. די אם נזכר באוזלת ידה של ההתאחדות, גוף של פקידים מהזן שכבר נכחד ממרבית ענפי המשק אי שם בשנות השבעים. ואפשר גם להזכיר את העובדה שבישראל אין כמעט גוף, חוץ מהמועצה להסדר ההימורים בספורט (הטוטו והווינר) שפועל לשיפור תשתית האיצטדיונים. אבל כל אלה הם כבר נושא לדיון רחב יותר. בשלב הזה נסתפק רק בשוטרים שלא מאבדים את העשתונות ברגע שהם רואים מולם אוהד עם הזין ביד.