למה מקצת החיות פיקחיות כל כך?

אנו, בני האדם, כותבים את ספרי הלימוד, ובצדק אפשר לחשוד בנו שאנו משוחדים, ואף על פי כן רק מעטים מפקפקים בעובדה שאנחנו היצורים הנבונים ביותר על פני כדור הארץ. בעלי חיים רבים ניחנים ביכולות הכרתיות מיוחדות המעניקות להם הצטיינות בבתי הגידול האופייניים להם, אבל בדרך כלל בעלי החיים אינם פותרים בעיות חדשות. אלה שעושים זאת נקראים בפינו בעלי חיים תבוניים, אבל אף אחד מהם אינו נבון כמונו.

מהו הדבר שנתן עדיפות לאבולוציה של יכולת מוחית כה יוצאת דופן בבני אדם, או ליתר דיוק באבות אבותינו ההומינידים? גישה אחת לחיפוש תשובה לשאלה הזאת היא בחינת הגורמים שהיו עשויים לעצב יצורים אחרים המפגינים אינטליגנציה גבוהה, ולראות אם כוחות כאלה היו עשויים לפעול גם על אבותינו הקדמוניים? לדוגמה, יש סוגים של ציפורים ושל יונקים לא אנושיים, הפותרים בעיות הרבה יותר טוב מאחרים: פילים, דולפינים, תוכים, עורבים. אבל אין ספק שחקר קרובי המשפחה שלנו, קופי-העל הגדולים, עשוי להאיר את עינינו.

חוקרים הציעו הסברים רבים להתפתחות התבונה של פרימטים, משפחת בעלי החיים שנמנים עמה בני האדם וקופי-העל (יחד עם הקופים, הלמורים והלוריסים). אבל המחקרים באורנג-אוטנים שערכה קבוצת המחקר שלי במשך 13 השנים האחרונות הולידו באופן בלתי צפוי הסבר חדש, ואנו סבורים שהוא מספק תשובה מרחיקת לכת לשאלה.

תיאוריות בלתי שלמות

ניסיון אחד להסביר את תבונתם של הפרימטים, ניסיון שהשפיע רבות על חוקרים, טוען שמורכבות החיים החברתיים היא המניע להתפתחותן של יכולות קוגניטיביות מוגברות. ההשערה המקייבלית הזאת לאינטליגנציה מציעה שהצלחה בחיים החברתיים תלויה בטיפוח מערכות היחסים הרווחיות ביותר ובקריאה מהירה של המפה החברתית - למשל, כשבעל חיים מחליט אם להיחלץ לעזרתו של בעל ברית המותקף בידי בעל חיים אחר.

דרישות החברה מעודדות אפוא את האינטליגנציה מפני שהיצור הנבון ביותר יהיה גם המוצלח ביותר בקבלת החלטות שיגנו עליו, וכך ישרוד כדי להעביר את הגנים שלו לדור הבא. אבל תכונות מקייבליות אינן כה מועילות במשפחות אחרות של בעלי חיים, ואפילו לא אצל כל הפרימטים, ולכן הגישה הזאת לבדה אינה עונה על השאלה.

בקלות אפשר להעלות על הדעת גורמים רבים אחרים שימריצו את האבולוציה של התבונה, כמו למשל הצורך בעבודה קשה כדי להשיג מזון. בדוגמה זו, מי שיכול לחשוב איך אפשר להגיע במיומנות למזון חבוי או לזכור את האתרים, המשתנים בקביעות, של פריטי מזון חיוני, עשוי להשיג יתרון על פני אחרים. גמול התבונה הוא העברת גנים רבים יותר לדור הבא.

ההסבר שלי, שאינו עומד בסתירה לגורמים האחרים, מדגיש את הלמידה החברתית. האינטליגנציה אצל בני אדם מתפתחת לאורך זמן. ילדים לומדים בעיקר בהדרכתם של מבוגרים סבלניים. ללא גירויים חברתיים חזקים, כלומר גירויים תרבותיים, אפילו ילד-פלא פוטנציאלי יגדל להיות בוגר שלומיאלי לא-יוצלח. כעת יש בידנו עדויות שתהליך כזה של למידה חברתית תקף גם אצל קופי-על. עיקר טענתי הוא, שבדרך כלל בעלי החיים התבוניים ביותר הם התרבותיים ביותר: הם לומדים זה מזה פתרונות יצירתיים לבעיות סביבתיות וחברתיות. בקיצור, אני טוען שתרבות מעודדת אינטליגנציה.

הגעתי להצעה הזאת בדרך עקיפין שעברה דרך הביצות בחוף המערבי של האי סומטרה שבאינדונזיה, שם ערכנו, עמיתי ואני, תצפיות באורנג-אוטנים. האורנג-אוטן הוא קוף-העל היחיד באסיה, ותפוצתו מוגבלת לאיים בורנאו וסומטרה. האורנג-אוטנים ידועים כמתבודדים במידת-מה. בהשוואה לקרובתם המפורסמת יותר, השימפנזה האפריקנית, קופי-האדם הג'ינג'יים האלה הם יצורים שלווים ומאופקים מבחינה חברתית והם אינם היפר-אקטיביים וחברותיים כשימפנזות. ובכל זאת מצאנו בקרבם את התנאים המאפשרים לתרבות לשגשג.

טכנולוגיה בביצות

מלכתחילה נמשכנו לביצות מפני שהן מספקות מחסה למספר גבוה באופן יוצא דופן של אורנג-אוטנים. שלא כמו היערות היבשים באי, הביצות הלחות הן בית גידול המספק לקופי-העל מזון בשפע לאורך כל השנה והוא יכול לפרנס אפוא אוכלוסייה גדולה. עבדנו באזור הסמוך לסוּאָק בַּלימבינג שבביצות קְלוּאֶט, אזור שהוא אולי גן עדן לאורנג-אוטנים, אבל גיהינום לחוקרים בשל בוץ דביק, שפע חרקים עוקצניים, חום מעיק ולחות.

אחת התגליות הראשונות במקום הבלתי סביר הזה הדהימה אותנו: האורנג-אוטנים של סוּאָק השתמשו במגוון כלים שהם יצרו. בשבי, קופי האדם אדומי השיער משתמשים בכלים בהתלהבות, אבל המאפיין העיקרי של כלים אצל אורנג-אוטנים שנצפו עד אז בטבע היה היעדרם. קופי-העל של סואק משתמשים בכלים שלהם לשתי מטרות עיקריות. ראשית, הם מחפשים נמלים, טרמיטים ובייחוד דבש (בעיקר של דבורים חסרות עוקץ) - יותר משמחפשים חבריהם האורנג-אוטנים במקומות אחרים.

לעתים קרובות הם

, מחפשים תנועה אווירית היוצאת מנקבים קטנים בעץ ונכנסת אליהם. לאחר שנתגלה נקב כזה, הוא נעשה מוקד לבחינה חזותית, ואחר כך ידנית על ידי תחיבת אצבע וחיטוט. בדרך כלל האצבע קצרה מדי, והאורנג-אוטן מכין לעצמו כלי באמצעות מקל. לאחר שהוא מכניס את המקל בזהירות, הוא מניע אותו בעדינות פנימה והחוצה, מוציא אותו, מלקק ודוחף אותו שוב פנימה. רוב ה"טיפול" הזה נעשה כשהכלי אחוז בין השיניים. רק הכלים הגדולים ביותר, המשמשים בעיקר כפטיש לעקירת גושים מקני טרמיטים, נאחזים ביד.

השימוש השני בכלים של קופי-העל בסואק קשור בפירות של עץ הניסיה (Neesia). העץ מניב הֶלקֶטים מחומשים מעוצים שאורכם עד 25 ורוחבם עד 10 סנטימטרים. ההלקטים מלאים בזרעים חומים שגודלם כגרעיני שעועית המכילים כמעט 50% שומן, כלומר, מזינים ביותר - תענוג נדיר ומבוקש בסביבה טבעית נטולת מזון מהיר. העץ מגן על הזרעים שלו באמצעות קליפה קשה ביותר.

אבל, כשהזרעים מבשילים הקליפה מתחילה להיסדק והחריצים המתרחבים חושפים שורות מסודרות של זרעים שצימחו שלוחות עוטפות נאות ואדומות (ארילים, arils) המכילות כ-80% שומן. כדי להרתיע עוד יותר את אוכלי הזרעים, הקליפה גדושה במספר רב של מחטים חדות כתער. האורנג-אוטנים של סואק מקלפים ענפים קצרים וישרים, שאותם הם אוחזים בפה ותוקעים בחריצים. הם מניעים את הכלי הלוך ושוב בחריץ ומנתקים את הזרעים מגבעוליהם. לאחר מכן הזרעים נופלים היישר לפה. בסוף העונה האורנג-אוטנים אוכלים רק את השלוחות האדומות באמצעות אותה שיטה המאפשרת להם להוציאן ללא פציעה.

שתי השיטות לעיצוב מקלות הנבירה נפוצות מאוד בסואק. באופן כללי, רדיית דבש מנקבי העצים הוא עיסוק מזדמן שאורך רק כמה דקות, אבל כשפירות הניסיה מבשילים, קופי-העל מקדישים את רוב שעות הערות שלהם לחילוץ הזרעים או השלוחות העוטפות, והם משמינים ונעשים מדושנים מיום ליום.

בחלק הבא: מדוע השימוש בכלים הוא תרבות?