עסק משפחתי: שותפים בזכויות - וגם בחובות
כל עוד מדובר בחובות שהצטברו במהלך התקין והרגיל של העסק ולא נעשו במתכוון, על בני הזוג לשאת בהם יחד. עו"ד אילת גולן-תבורי מסבירה, כי אשה או גבר הרוצים להבטיח את עצמם מראש מפני שותפות בחובות העסקיים צריכים לערוך הסכם ממון, בו יכתבו מפורשות מי ייקח על עצמו את החובות של העסק
לאחר שאזרה אומץ וסיפרה לארנון על רצונה להיפרד, הוא הופתע, אבל שתק ולא הביע התנגדות. לאחר מספר חודשים הצליחה שירלי לשכנע את ארנון להגיע לעורך דין. בנוכחות עורך הדין סיפר ארנון בראשונה, כי העסק אותו ניהל במהלך שנות נישואיהם נמצא בצרות, וכי הוא חייב מיליון שקל. הוא אמר שמבלי לקבל משירלי את חלקה, הוא לא מוכן להתגרש.
מקרה זה מתארת עו"ד אילת גולן-תבורי, מומחית בדיני משפחה, בספרה "קשורים לעד" - מדריך לדיני משפחה (בהוצאת "ידיעות אחרונות"). על פי חוק יחסי ממון, שני בני הזוג שותפים לא רק בזכויות בעסק, אלא גם בחובות העסק. וכל עוד מדובר בחובות שהצטברו במהלך התקין והרגיל של העסק ולא נעשו במתכוון, עליהם לשאת בהם יחד.
המצב מסתבך אם אחד מבני הזוג פועל בעסק ויוצר בו הפסדים. הסיבות לכך משתנות: לעיתים אותו בן זוג מסתיר הכנסות, או מעוניין לקחת לידיו את כל השליטה בעסק, לכן הוא מציג אותו כבלתי רווחי. במקרים אלה, מומלץ לפנות לבית המשפט בבקשה שהצד השני יחשוף את כל הניירת של העסק ולערוך בדיקה מקצועית של חשבונות העסק, כדי לבחון אם מדובר בחובות אמיתיים או פיקטיביים.
החובות היו פיקטיביים
במקרה של שירלי וארנון, לאחר בדיקה מקיפה של חשבונות העסק התבררה התמונה לאשורה: החובות היו פיקטיביים. ארנון נקט פעולות מכוונות מראש לאחר שפנתה אליו שירלי ושיתפה אותו ברצונה להיפרד. ארנון הפסיק לגבות חובות מלקוחותיו ובמקביל לא שילם לספקיו, וכתוצאה מכך השורה התחתונה בחשבונות העסק הראתה חוב עצום. באמצעות פעולות פשוטות של גביית החובות העסק היה חוזר "לעמוד על הרגליים".
עו"ד גולן-תבורי מסבירה, כי אשה או גבר הרוצים להבטיח את עצמם מראש מפני שותפות בנטל החובות העסקיים של בן זוגם צריכים לערוך הסכם ממון, בו יכתבו מפורשות מי מבני הזוג ייקח על עצמו את החובות של העסק.
בהרבה מקרים פירוק הנישואים מוביל לפירוק העסק המשותף, על אף שהצדדים אינם מעונינים בפירוקו. בתהליך פירוק הנישואים, העסק מאבד את רווחיו ונכנס להפסדים, ובסופו של תהליך לא נשאר בידי בני הזוג כל נכס.
המקרה של אייל ושרון היה קרוב להסתיים בצורה זו: אייל ושרון התחתנו לפני כעשור, ומהר מאוד הבינו שעבודותיהם אינן מספקות אותם, אלא לשניהם יש עניין משותף במוצרי מזון טבעי. בעוד שרון הביעה הסתייגות מהרעיון, אייל לחץ לפתוח חנות טבע. אייל לא ויתר והאמין ביכולתם להצליח, לאור הידע המשותף הרב שלהם, שנצבר במהלך טיולים ממושכים בסין. בסופו של דבר התרצתה שרון, וחנות הטבע נפתחה על שם שניהם, בחלקים שווים.
על כל סוגיה והחלטה קטנה הם רבו ללא סוף
החנות גדלה והתפתחה, והם אפילו שקלו לפתוח סניפים נוספים. אבל במרוצת השנים התערערו היחסים ביניהם, וזה התחיל להשפיע על העסק: על כל סוגיה והחלטה קטנה הם רבו ללא סוף. עו"ד גולן-תבורי מספרת, שכאשר הגיעו אליה לייעוץ לגבי הסדר גירושים, העסק היה על סף קריסה. לשניהם היה ברור כי ניהול משותף אינו אפשרי וכי על אחד מהם לצאת מהעסק. לכן, במסגרת הסדר הגירושים - שהתייחס כמובן גם לנושא משמורת הילדים וחלוקת הרכוש - קבעו השניים באמצעותה הסדר שמוסכם על שניהם, בו קנה אייל את חלקה של שרון בעסק, בהסדר תשלומים ריאלי.
גולן-תבורי מסבירה כי כאשר שני בני הזוג רשומים כבעלי המניות בעסק באופן שווה, וכך גם חלוקת הסמכויות בתוך העסק - הסכסוך האישי מקרין על ההתנהלות העסקית בעת משבר, והעסק המשותף קורס גם הוא. היא ממליצה להגיע להסדר מוסכם מראש, שיקבע את הסמכויות הנפרדות של בני הזוג בעסק ואת דרכי הניהול. אם בני הזוג המתגרשים אינם מסוגלים להגיע להסכמות, עליהם לשקול העסקת מנהל מקצועי, שאליו יועברו הסמכויות. לחילופין, אפשר למכור את העסק לצד ג', כל עוד הוא בעל ערך כלכלי וכל עוד המשבר עדיין לא דלף החוצה אל המתחרים, ולפחות ליהנות מפירות השקעתם בנכס במשך חייהם המשותפים.
במצבים בהם רק בן זוג אחד רשום כבעל העסק, למרות ששני בני הזוג ניהלו אותו במשותף, החלוקה השווה בשווי העסק ובהכנסותיו בשלב הגירושים לא היתה ברורה מאליה בעבר, ובן הזוג הרשום יכול היה לטעון ולהפריך את חזקת השיתוף. אבל בשנים האחרונות בית המשפט העמיד קו ברור בתחום זה, הקובע כי עסק שהוקם על ידי בני זוג נשואים בתקופת נישואיהם מהווה רכוש משותף של שניהם, בפועל או בדרך של הערכת שווי, והרישום לא יהווה ראייה מוחלטת לשלילת השיתוף.
עו"ד גולן-תבורי מציינת שאת כל המחלוקות האלה ניתן לפתור מראש, באמצעות הסכם ממון שנערך לפני הנישואים או במהלכם, בו ייקבעו הזכויות בעסק. הסכם כזה צריך כמובן לקבל את הסכמת שני הצדדים ואת אישורו של בית המשפט, כדי שיהיה לו תוקף מחייב.
