האודיסיאה של זוהר

תכננתי להתיידד עם הספר לבד, בדיוק כשהטף הביתי שעט הביתה, מרוגש מעמל יומו במוסדות החינוך ומלווה בארבעת החברים הכי טובים בעולם. השישייה תבעה לימונדה, ואני כבר לא זוכרת מי הבחין ב"לילה בלי ירח" ראשון וקיבץ את האחרים סביבו ב"בואו מהר, תראו איזה יופי". התיישבו על הרצפה, הספר ביניהם – ופתאום היתה דממה של פליאה מנוקדת בקולות קטנים ומרוגשים: יואו, כיף. וואו, מפחיד. איזה חתול מגניב. הנה עננים פילים! אני רוצה כזה ענן. ואני רוצה סולם עד הירח. עלעלו בלי לריב, שכחו את הלימונדה ותבעו: תספרי את זה עכשיו. תיכף ומייד, הוסיפה נציגת הדור הצעיר.

יצאנו, איפוא, להרפתקה לילית מסמרת שיער ומענגת, מחורזת ומשעשעת ומאוירת בצרור האיורים הכי יפים שראיתי בספרי ילדים עבריים בשנים האחרונות. מהעמוד השני היה ברור לי שמדובר בספר שיהפוך בתוך זמן קצר לקלאסיקה במדף של הקטנים. לזכות הטף יש לומר שהם הבינו בעצמם את ייחודו של הספר, והתאהבו בו לפני ובלי כל תיווך.

"הבטיח ירח ואין אף אחד בחלון" (איור: דוד פולונסקי)

עננים-פילים עצובים 

אבא מבטיח לזוהר שיש ירח מלא בשמים ולא צריך אור קטן הלילה. "זוהר עצמה עיניים, השאירה חריץ של ריסים / דרכו ראתה את אבא יוצא כשידיו בכיסים", כותבים שירה גפן ואתגר קרת. "וזוהר שכבה וחשבה: 'אם כל הבובות מחייכות לי, אז למה אני עצובה? / אולי כי לילה וחושך, ואבא הלך לסלון / ואולי כי הבטיח ירח ואין אף אחד בחלון?'" – ובניגוד להתנהלות המקובלת, זוהר לא קוראת לאבא אלא יוצאת לגמרי לבדה למרפסת, רואה עננים-פילים עצובים שלא מוצאים את הדרך בשמים ללא כוכבים, ומכאן היא יוצאת למסע אמיץ במיוחד במחוזות החשיכה כדי למצוא אותו.

ראשית היא פוגשת חתול שמנמן וירחי במובהק – רק על האיור האחד הזה ראוי דוד פולונסקי לפרס מיוחד על דמיון גאוני וביצוע מבריק – אבל החתול לא יודע היכן הירח, ואילוצי החריזה העברית גורמים לו לחבר יקיצה לחלום על קציצה ולצאת מזה בסדר גמור. אחר כך פוגשת זוהר שוטר שאינו בהכרח שוטר חביב, וגם הוא לא יודע היכן הירח. עוד אחר כך קורים דברים מופלאים שלא אספר לכם מהם, כי גם למבוגרים מותר להתענג על חדוות הגילוי המפתיעה בסיפור-מסע של ילדים.

חתול-ירח מחבר יקיצה לחלום על קציצה (איור: דוד פולונסקי)

הרפתקה מעצימה ומחכימה

למה אהבו אותו כל כך? הלילה, גם כאשר כבר אינו אויבם המובהק של ילדים שלא רוצים לישון וודאי לא רוצים להיות לבד, הוא מהות מלאה מסתורין וקסם, שמתוכה ומתוך הדמיון מגיחים יצורי פלא ומעשים שלא יעלו על הדעת באור יום. האיורים עשירים כל כך בפרטים מתוך עולם החידות הזה והאפקט המצטבר שלהם יוצר אווירה מיוחדת במינה של שעשועי אור וצל, דרכם מציב פולונסקי על הדף שלל יצורים ומומנטים פנטסטיים לגמרי ומצחיקים נורא, ובעיקר כאלה שמזמינים עוד ועוד התבוננויות והיכרויות חדשות, מעבר לטקסט עצמו – שראוי להמון, המון שבחים.

סוף אופטימי אבל לא מתקתק

בניגוד לשלל ספרי ילדים שמגרשים את החושך במלים נבונות של מבוגרים, זוהר עושה זאת לבד: אמנם במסעותיה היא פוגשת חתול ושוטר, אבל אלה אינם תורמים דבר למשימת החקר שלה. כל גיבור של אודיסיאה מצוי לעתים במצב הזה, כל ילד מכיר אותו – ורק מבוגרים, בעידן המגונן-חומל-עוטף-מכיל-מחבק עד בלי די, רוצים להכחיש את עצם קיומו של המצב. צריך להודות לגפן ולקרת על הראייה המפוכחת שהובילה לעלילה כזאת דווקא, ועל כך שיש בה מקום של כבוד גם לעצב, גם לפחד, גם למבוכה ולתסכול – וגם לסוף אופטימי אבל לא מתקתק.

"אז אם פעם תהיו עצובים, ילדים, / בלילה אפל בלי ירח / תזכרו שאי שם באמצע היער / יש איש אחד שמח", הם כותבים. תזכרו? שאלתי את הקהל השבוי. בטח, בטח, אמרו. הזעיר בחבורה שאל מתי אפשר ללכת לבית של זוהר ולהיות חבר שלה. עבור מי שטרם השלים את שנתו הרביעית בעולם, זוהי מחמאה ענקית לספר. ומוצדקת לגמרי. שניים גדולים ממנו הלכו לבדוק את הסולם שליד הבית כדי לראות אם אפשר להגיע איתו לירח. בערב, כשהחבורה התפזרה, הטף הביתי ביקש לשמוע שוב. שמחתי שרצו, ושמחתי לקרוא שוב בעצמי, ולהתאהב שוב במלים הנבונות ובאיורים המופלאים.