טירוף חד-חודשי, תירוץ רב-שנתי
יש דברים שיש לי אומץ לעשות רק כשאני במצב צבירה טרום-מחזור: לומר לבוס מה אני באמת חושבת עליו, לקום כנגד עלבונות הממסד, לכתוב לעיריה על כל בעיות התברואה בעיר, לבקש מחברה טובה את הכסף שהלוויתי לה לפני 13 שנה, וכמובן - למרר לזוגי את החיים
אחר כך רצתי משם רחוק עד כמה שרגליי נשאו אותי, מתנשפת ומזיעה, הבטן התחתונה כואבת והשלפוחית לוחצת. באותו לילה הלכתי לישון מקולפת מדאגות, הרגשתי שנפטרתי מהדבר הכי גרוע שקרה לי בחיים. רק למחרת, כשהתעוררתי וקיבלתי את המחזור החודשי, הבנתי שמהדבר הגרוע באמת בעצם לא אפטר כל כך בקלות. לפחות לא עד גיל הבלות.
"בחייך, מותק, תפסיקי להשתמש בתירוץ המאוס הזה"
כעבור שבוע, כשהשפעת ההורמונים דעכה ולא הסתובבתי עוד מצוברחת ומאיימת להשמיד כל אשר נקרה בדרכי, הרמתי לו טלפון. הוא ניתק פעמיים, ובשלישית אמר לי שעד שאני לא שולחת את עצמי לפסיכולוג אין לנו על מה לדבר. ניסיתי להסביר לו שזו לא הייתי אני, אלא השד הזה שנכנס בי אחת לחודש וזאת לא אשמתי, אני בעצם בחורה נורא טובה וסבלנית ויש לי נימוסים וכבוד. אבל הוא לא האמין וביקש שאטפל בעצמי ומהר.
"בחייך, מותק, תפסיקי להשתמש בתירוץ המאוס הזה, יש לך פוטנציאל, את רק קצת פסיכית", אמר וסגר. נשמתי לרווחה: בזכות ההורמונים הבריאים שלי הצלחתי להשיל מעלי עוד מניאק.
זה העניין: יש דברים שיש לי אומץ לעשות רק כשאני במצב צבירה טרום-מחזור. מצד אחד, זו זריקת אומץ עוצמתית וממכרת, שמאפשרת לי לומר לבוסים מה אני באמת חושבת עליהם, לקום כנגד עלבונות הממסד, לכתוב מכתבים לעיריה על כל בעיות התברואה בעיר, לדפוק אצל חברה ולבקש ממנה את הכסף שהלוויתי לה לפני 13 שנה, וכמובן - למרר לזוגי את החיים.
לפני המחזור, נוסף על כוחות העל שהופכים אותי לסופר-כנה, סופר-ביקורתית ובעלת ביטחון עצמי מופרז, אני גם עלולה בטעות להגיד לאנשים את האמת שהם לא רוצים לשמוע, ושעליה אשלם אחר כך ביוקר. אני מסוגלת להדוף אנשים בתור לסופרמרקט כי נמאס לי להיות הנחמדה הזאת שתמיד עוקפים אותה, ובכך להקים עלי אויבים מגודלים בדמות השכן העבריין שגר לידי ובטח ינפץ לי מחר את השמשות של המרפסת.
"אוף, תעזוב אותי כבר, די, תעזוב אותי כבר", אני שוב מתפרצת על הזוגי. הוא לתומו מנסה לצפות בחדשות הערב, בעוד אני משתלחת בו בלי רחמים.
"שוב את במחזור?" הוא שואל בחשש, מביט אל עבר לוח השנה שתלוי במטבח, מחפש את השבוע האחד בכל חודש שמסומן בטוש אדום. שיידע להתכונן מראש כדי לצלוח את התקופה הזאת, אולי אפילו להכין את המזוודות, למקרה ששוב בטעות אתעצבן ואשלח אותו לאמא שלו.
"אי אפשר סתם להתעצבן עליך?"
"לא, למה תמיד כשאני עצבנית אתה חושב שאני במחזור? אי אפשר סתם להתעצבן עליך?" עכשיו אני כבר מדברת בנחמדות. כי זה בעצם ההבדל בין קורן שבמחזור לקורן שלא במחזור. קורן הרגילה מסוגלת לשלוט בטון הדיבור ובהתנהגות שלה ולרסן את הזעם, בעוד קורן שבמחזור נטולת מעצורים, וברגע זה בוודאי היתה בועטת בו החוצה, ללא סיבה הגיונית, סתם כי נחה עליה הרוח להתעלל במישהו.
"את בטוחה שאת במחזור, ולא סתם מתחמקת מלשכב איתי?" ישאל באיזה לילה, כעבור מספר ימים.
"רוצה לבדוק?" אני מתגרה בו, והבחור מיד מפהק. "אוי, שכחתי כמה אני עייף", נזכר פתאום ועוצם עיניים.
הזוגי תמיד מתלוצץ שאני שלו רק למשך שבועיים בחודש, כי שבוע אחד אני עצבנית מזה שאני עומדת לקבל, ועוד שבוע אני במחזור, כבדה, מדוכאת, בולסת ורוטנת, וגם היסטרית בטירוף. הנה, למשל, לפני שבוע היינו בחתונה, ואני בשמלה השקופה שלי מסתובבת בלי סוף: "זה נוזל? רואים משהו? יש כתם?"
פוחד חלילה להיתקל באיזה טמפון בפח
הזוגי לא מבין, ואז הוא נזכר שהוא אמור לשמור על ההיגיינה שלי, למקרה שאטפטף ככה פתאום משומקום. זאת בערך הסימפטיה היחידה לה אני זוכה בשעת המחזור. ברוב ימות השבוע הוא מתרחק ממני כמו ממגיפה, פוחד חלילה להיתקל באיזה טמפון בפח. "אתה חובש במילואים, אז מה הביג דיל?" אני גוערת בו, משתנקת מכעס.
"זה לא אותו דם", הוא רוטן.
"לא אותו דם? אהה, נכון, שכחתי שהדם של בחור מגודל שעלה על פגז הרבה יותר סקסי מדם של וסת".
אני אמנם סובלת דקירות של סכינים בבטן, צפצופים ברקה וחצ'קונים סוררים של טינאייג'רית מצויה,
אבל מצד שני, מותר לי לעשות הכל מבלי שהוא יכעס, כמו למשל למחוק לו את המיילים ולבקש שבאמצע הלילה יביא לי בירה קרה. זה הרי לא בשליטתי, הוא יודע - גם הוא קרא הספר "איילת מקבלת".
לפנייה לכתב/ת 
