חטא השיעמום
"צר לי שקראתי בספר יותר מדי מונולוגים פנימיים עשויים בתבנית אחידה, צר לי שלא מצאתי בו דמויות שאפשר להשתעשע במחשבות עליהן, צר לי שראיתי בעיקר מחברת של סקיצות שרובן צריכות היו להישאר במגירה". אריאנה מלמד חושבת שב"שבע מידות רעות" מאיה ערד חוטאת לקוראיה
איטיות, שנאה, בטלה, בורות, כפיות טובה, קנאה, חמדנות. זוהי רשימת ה"מידות הרעות" שמאיה ערד בחרה כפיגומים פורמליים לרומן שלה – חמורות פחות משבעת חטאי המוות של הקתוליות, אם כי לפחות שתיים מהן קרובות מאד לרשימה המבהילה ההיא. "שנאה" אצל ערד מיתרגמת להפגנות זעם של פרופסור יוהנה פהלר, זעם מזוקק וקדוש כמעט כמו ה-ira של החטא הנורא, ו"קנאה" לא רחוקה מה-invidia השנוא על הקתולים, גם כשהיא מופיעה כאן בגרסת יואב עברון, האקדמאי המתוסכל מהצלחתו של רעהו, לעולם האכזר והכוחני המשורטט ברומן בפירוט מעיק, בלי לפסוח, חלילה, על אף ספל לאטה, עוגיית אוריאו או טיול למכונת הצילום.
ככה זה עובד: כל מידה רעה מודגמת באמצעות דמות, שעל גבה ערד מנסה לשכנע אותנו ש"מידה" עיקרית ומרכזית אחת מספיקה כדי לאפיין ביעילות דמות ספרותית אמינה. אלן מקנלי ניחן באיטיות, ולפיכך נידונים קוראי החלק הראשון ברומן לדשדש איתו מן ההבטחה שהיה אל עברי פי הפחת המזומנים לו אם ימשיך להיות איטי וגם ירצה לזכות במשרה נכספת ברדוודס, קולג' דמיוני ומלא דמויות מידתיות שערד בוראת בשבילו. בהמשך נפגוש עוד כמה מתמודדים על המשרה, ושלושה מחברי הסגל של רדוודס שאמורים להחליט על גורל המועמדים. בעולם האקדמי, הנהייה אחר משרה נכספת שסיכויי קביעות בצידה היא פסגת המאוויים, הכיסופים והמלחמות. סביב הנהייה הזאת בונה ערד את יסודות הדרמה של הסיפור, כי אנחנו אמורים על פי השקפתה להתעניין מאוד בשאלה מי יזכה במשרה ומי לא, ומדוע.
ראיון
ישראליוּת לטוב ולרע
מאיה פלדמן
מאיה ערד חוזרת עם ספר שלישי. הפעם בלי חרוזים אבל עם מבט משועשע על הממסד האקדמי ("זה עדיין הרבה יותר טוב מלעבוד"). אבל גם כשהעלילה מתרחשת בארצות הברית, ערד עדיין עוסקת בישראליוּת ("משעשעת, מרגיזה, מושכת ודוחה, הכל במינונים שונים"). ראיון
בינוניות מעייפת
אחר כך עוברים ביעף ליוהנה פהלר, מהירה וגם מהירת חימה, אימת הענף האקדמי העוסק בהיסטוריה של המדעים. כדי לשכנע אותנו באמינות של חימתה מודבק לה מוצא אוסטרי ועקשנות טבטונית הולמת. דוגמא לאפיון: "שנאה כזו ממש רחשה פרופסור יוהנה פהלר לכל בני האדם משך כל הזמן. כמה שנאה את הסטודנטים מ'מבוא להיסטוריה ולפילוסופיה של המדע', העדרים הגודשים את אולם ההרצאה ומסתופפים אצל הקתדרה שלה עם תום השיעור. כמה תיעבה את שפתם העילגת, המתובלת סימני שאלה, את שמחת החיים האווילית הפורצת מהם בצווחות גיל... אך שנאה זו היתה כאין וכאפס לעומת השנאה שרחשה לתלמידי הדוקטורט הטפשים, העצלים... ומהי שנאתה זו לעומת שנאתה לסגל הזוטר, על ההכנעה העלובה שלהם, בהילותם לרצות, דאגתם הנלעגת לקביעות. ואפילו שנאה זו התגמדה לנוכח התיעוב שרחשה לעמיתיה הבכירים – אשר מהם, בניגוד לסטודנטים ולסגל הזוטר – לא יכלה להיפטר..." השתכנעתם? עכשיו, בבקשה, שאלה לקתדרה: אחרי אפיון כזה, שכולו הטחה של קביעות קלישאיות על הנייר, האם יעניין אתכם לדעת מה עולה בגורלה של הדמות בחלק הבא?הלאה: בפרק הבא תפגשו את ליסה בנדר, מומחית ל"בטלה" שמצהירה על כך בעצמה. התלבטויותיה המרכזיות בחיים: לקנות או לא לקנות מייבש כביסה חדש, או בעצם לקנות דירה שתעצים את עצמאותה הכלכלית אבל אולי תפגע ביחסים שלה עם סטיב שבדיוק הזמין אותה לגור יחד איתו. ההתלבטויות מתרחשות אגב דיווחים על סדר יומה הריק ממעש, אבל מלא בהפסקות קפה ובאזכורים מפורטים של כל מה שאכלה במשך היום.
בשלב זה של הקריאה, בערך בעמוד מאה, מתחוורים כמה דברים לא לגמרי נעימים. ראשית, שאיש מן האקדמאים המבריקים-לכאורה שמאכלסים את דפי הספר אינו מסוגל להגות ולו בדל רעיון מעניין. שנית, שעולמם צר מעולם נמלה ומגניב עוד פחות. שלישית, שלדעתה של המחברת, כל זה אמור ליצור חשיפה קומית של האמת בתוך מגדל השן. אבל כאשר כולם עד אחד מפגינים בעיקר בינוניות מעייפת, הגיגים צפויים וחרדת-הישרדות ידועה מראש, מהר מאוד מתגלה שערד חוטאת לקוראים שלה. סופר יכול לחטוא לקוראיו רק כאשר הוא משעמם אותם. לא ברור לי מדוע בחרה לעשות כן.
מונולוגים בתבנית אחידה
אינני יודעת מי אחראי לכיתוב על גב הספר, שם נאמר בין היתר ש"קודם כל זו יצירה של שנינה וברק", וגם שהיא "עשויה כולה הפתעות דקות ואירוניות של נקודות מבט מתחלפות". אחר כך מוצמדות לספר עוד כמה מידות טובות, כגון תובנות חריפות, הומור, אמירה רצינית על גבולות האדם. בשתי קריאות חיפשתי את אלה, וחיפשתי עוד נקודות אחיזה לכשרונה המוכח של ערד מ"מקום אחר ועיר זרה" וגם מ"צדיק נעזב", שהיה טוב פחות אבל עדיין מעניין ובעיקר מלא ברק. צר לי שלא מצאתי.צר לי שקראתי בספר יותר מדי מונולוגים פנימיים עשויים בתבנית אחידה, צר לי שלא מצאתי בו דמויות שאפשר להשתעשע במחשבות עליהן, צר לי שראיתי בעיקר מין מחברת עבה של סקיצות שרובן צריכות היו להישאר במגירה, ועל גבן אפשר היה, למשל, לבנות "שנינה וברק" על דרך הדיאלוג. עוד אפשר היה להימנע מן האקספוזיציה המפורטת של כל דמות כדי לקדם מעט את העלילה, או להתחיל לטוות קשרים בין הדמויות מוקדם יותר, לתועלת האמינות של הקתרזיס הצפוי לאחת מהן – לא נגלה מי - ומפח הנפש הצפוי לאחרת. תוספת של פיתולים עלילתיים לא היתה מזיקה לספר הזה כלל, ובחירה יותר מובחנת בלשונות שונות לדוברים שונים היתה מסייעת אף היא.
באחד האינצידנטים היותר-מעייפים בספר, ליסה בנדר משכנעת את עצמה שהרצאה שנשאה מועמדת למשרה הנחשקת היא "לא אסון, אולי אפילו הצלחה". אין בטקסט דבר שיתמוך במסקנה האופטימית הזאת, אבל להאמין תמיד מותר. אני בטוחה שיהיו מי שיאמינו כי "שבע מידות רעות" הוא באמת קומדיה מבריקה ושנונה, ומאד הייתי רוצה להימנות עימם. כיוון שנבצר ממני, אחכה בסבלנות לספר הבא של ערד. לחובבי הקומדיה המתחוללת בקמפוס, זו שגם חושפת את ערוותה של האקדמיה בכללותה, מומלץ בינתיים לשוב ולהתענג על דיוויד לודג'.
מאיה ערד, שבע מידות רעות. חרגול פלוס, 391 עמ'
"שבע מידות רעות". כל מידה מודגמת באמצעות דמות
עטיפת הספר
ערד. חוטאת לקוראים
צילום: שרון ב.ה
מומלצים
