כבר לא רטוב וחם
ערן צור כבר לא אפל כבעבר, אבל לא צריך להצטער על כך. שיריו החדשים מתבררים כמוצלחים לא פחות
אבל האמת מתגלה בעטיפת הדיסק. צור בחדר אדמדם, לבוש בחליפה, רגל על רגל, אוחז היטב בשתי רגליה של אישה שפלג גופה העליון אינו נראה, עם גרבי רשת ויד אדומת ציפורניים. אז מה יקרה עכשיו? האם צריך לחשוש? להתכונן למשהו נורא או לפחות לחושניות דרמטית? אבל צור מחייך, כמעט צוחק, מגחך, כי האלימות שלו חביבה – וזה כמעט הדבר הכי מעליב שאפשר להגיד על אלימות - ובכלל לא מפחידה. לא בשני השירים הראשונים, שהיא נוכחת בהם בסמליות, ולא על גבי העטיפה. ובאותו חיוך אפשר לסלוח לשירים האלה, החלשים לעומת השאר. הרי קשה להיפטר מהרגלים ישנים ונוחים ולעבור לשירים אחרים.
ורוב השירים האחרים בהחלט מוצלחים, כאלה שמתחשק לשתות אותם מרוב שהם טעימים ומרווים. לשיר הפוליטי "על קו העימות" שענבל פרלמוטר העניקה מילים לעגניות ("בור ועם הארץ פוגש את פוץ ועם הספר", למשל), צור כתב מנגינה מרגשת וממכרת, המנונית ועם זאת אישית, כולל סולו גיטרות שמתחשק לנגוס בו. גם "למראשות המיטה" הוא שיר מפעים, עם הפסנתר הנמרץ והפואנטה המתוקה במילים ("מה שהיה ניצן הפך לילד קטן"). שירים נוספים שבא לנכס בזכות ההלחמה המוצלחת שיוצרת מילמנגינות נעימות הם: "צולף" ו"בערוב ימי פוריותה" (שהלחין יובל מסנר), "טיפות אבק קטנות" ו"ירושלים אהובתי", שכתב המשורר נעים עריידי וחותם את האלבום עם יופי צלילי ומילולי מרומז ומפורש ("היה היתה ילדה יפה, עכשיו יפה כפליים").
האלבום מופק היטב, על-ידי צור עצמו ויעקב מורנו, ובשירים ניכרת התשוקה של צור למוזיקה, שממלאת את קולו בהתלהבות נמרצת ובהנאה ברורה. את התאווה הזו מגבים במיומנות רם אוריון ושי ברוך - צוות ההופעות הקבוע שלו, ואל ההפקה העשירה (האם אפשר כבר להפסיק לציין בביקורת את כלי המיתר, כשם שלא מזכירים כל גיטרה, ולראות בהם פשוט חלק מובן מאליו בכל הפקה ישראלית עכשווית?) מצטרפים בין השאר שלומי שבן ויוני בלוך בפסנתרים, אסף אמדורסקי בסינטיטייזר ורונה קינן, קורין אלאל ואלונה דניאל בקולות. חברי להקת "בונא מיוזיק" מתבלים באלקטרוניקה ורוקחים את דיסק הבונוס (שמצורף למהדורה הראשונה של האלבום), ובו מעובדים כמה משירי האלבום והשיר "רטוב וחם".
"חתך הזהב" הוא יחס הרמוני הקשור לסימטריה. זהו שם מצוין לאלבום, אך במקרה הזה גם יומרני, משום שמשמעותו אינה מתבררת ממנו בטבעיות, ובסופו של דבר מתקבלת כהצהרת כוונות בלבד. דווקא בשירים שאין מאחוריהם מושגים ייחודיים, עולים בטבעיות משכנעת נושאים כמו מחזוריות החיים (לידה, ילדות, קמילה ומוות). לצידם מופיעים שירים ארס פואטיים (שעוסקים ביצירה), כמו "גלגל", שבו שר צור במודעות עצמית כמעט פרובוקטיבית: "לגמרי לא תמים בדרך מסובכת / אני אכתוב עליהם שיר ואעשה מזה כסף". וישנו מוטיב הציפור, שחוזר על עצמו בשירים "צורף", "עולה" וכמובן "כן לציפור". כמו ציפור, גם לשירים רבים מ"חותך בחתך הזהב" יש יכולת תעופה. האם הם יוכלו גם לקנן בלבבות? נראה שהתשובה היא כן - לציפור ולכל הנוגעים בדבר.
