וידויו של מפקד
מבלי להפחית מאחריות האגפים, יבדוק כל מפקד את עצמו: האם וידא שחייליו מצוידים כראוי?
במלחמה האחרונה לחמו יחידות המילואים באומץ ובנחישות לצד היחידות הסדירות. כולנו מורידים בפניהן את הכובע במלוא ההערכה והכבוד. לאחר המלחמה, כשחזרו החיילים הביתה, החלו טרוניות וטענות מכאן ועד להודעה חדשה, כמו לאחר כל מלחמה. חלקן צודקות ומוצדקות וחלקן פחות, הרבה פחות. חסרו לחיילי המילואים אימונים ותרגילים, התוכניות לא היו ברורות, הפקודות התחלפו בקצב מהיר יותר מ"קצב השריון", לא היה תיאום, לא היה שיתוף פעולה. בטענות אלו יש כנראה מידה של צדק, אך לשמחתי, אינני שופט ואינני חבר ועדה כלשהי העלולה לגזול את חירות המחשבה וביטויה בכתב ובעל-פה.
ישנו סוג טענות נוסף שמרתיח את הדם: חסר ציוד אלמנטרי, כמו מחסניות, כדורים ופלנלית לניקוי הנשק האישי. חסרו מנות קרב, מים ואביזרים תקניים לחיל. כלי-רכב לא היו מזוודים כראוי, רק"ם לא מטופל היטב. ולבסוף, למעשה כמעט חשוב מכל, מפות ועזרים מודיעיניים היו מיושנים ולא עודכנו מספר שנים. לסוג זה של טענות, בלבד, אתייחס כאן. הדם רותח מסיבה שונה לחלוטין מאשר אוקיינוס הטענות, המחאות, ההפגנות, ועוד רגע, רחמנא ליצלן, יעלו על בריקדות, שמעלות בזיכרון גליוטינה וירטואלית. הדם רותח מכיוון שרוב היוצאים חוצץ כנגד ראש הממשלה שלא סיפק להם נעליים, חייבים לפשפש היטב במעשיהם ובעיקר במעשי מפקדיהם המילואימניקים גם הם. למה כוונתי?
לפי מיטב ידיעתי המוגבלת, לא מחסור בתקציב גרם למחסור במחסניות, לא סדר קדימויות מוטעה גרם למחסור במנות קרב. אומנם מג"ד או מח"ט מילואים אינו יכול לקבוע כמה תרגילים יעשה הגדוד או החטיבה שלו; הוא אינו יכול לקבוע את התוכניות המבצעיות של הפיקוד. לכן אינו נושא באחריות ואין לבוא אליו בטענות על כך. אולם (גדול כאולם חתונות), מפקדים יכולים וחייבים להשפיע על מוכנות הציוד עבור הגדוד שלהם: מחסניות, כדורים, מדים, מנות קרב ועזרי מודיעין.
חובתו של מפקד כלפי חייליו לעשות ביקורת עיתית (שנתית, חצי-שנתית) במחסני החירום. לשלוח את מפקדי המשנה, את הקמ"ן, את קציני האפסנאות, לביקורות, ולהגיש דו"חות על חוסרים, לדרוש ביקורת של קציני מטה סדירים, ועוד כהנה וכהנה. מה לעשות, אחד הערכים החשובים במנהיגות ובפיקוד הוא ערך האחריות. אחריות המפקד, אחריות שאינה ניתנת לחלוקה.
הבה נשים יד על ליבנו, כל המפקדים ביחידות המילואים, כל קציני המטה, כל קציני האג"ם וקציני המודיעין, ונשאל: האם עשינו ככל יכולתנו? האם וידאנו שהמחסנים מלאים, הציוד נמצא בכשירות המתאימה? הרק"ם מזווד כראוי, או שהציוד נמצא ומוכן להתקנה? האם המפות והעזרים קיימים ומעודכנים? האם אלו שבדקו, הרימו כל צעקה, וחזרו לאחר חודשיים לבדוק מה בוצע? כל אלו שבדקו וצעקו, ובדקו, ירימו יד. תקוותי שידיים רבות מורמות אל-על. האומנם?
אל תתפסו אותי בקטנות, לא הדוגמאות עיקר אלא העיקרון. אינני מנסה אפילו לרמוז או להסיר את הנטל מעל אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה, מעל הפיקוד, מעל מפקדי האוגדות. אבל חבר'ה, בחייכם, קצת פרופורציה. הרי כולנו יודעים שמי שאינו טורח בערב שבת לא יאכל בשבת. שמפקד שאינו מכין, בודק ומוודא ביצוע, לא יוכל לצייד את חייליו ביום פקודה. אז בואו, לקראת יום כיפור, נבדוק את עצמנו, בואו נעשה חשבון נפש, כדי שבפעם הבאה - והלוואי שלא תגיע - יהיה הגדוד שלנו מוכן טוב יותר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
