"פיתחתי פחד במה"

ספר הילדים החדש של דורית רביניאן נולד מתוך רגע בים. "רגע בתקופת התאהבות, שבו הפנים שלי היו מאוד קרובות לפנים של החבר שלי עד שהן השתקפו בעיניים שלו". היא מספרת, "שיחקנו קצת עם הבבואות והאישונים ואני חשבתי עד כמה אני רואה את הילדה שהייתי משתקפת אצלו בעיניים, בנפש, וכמה הוא רואה אצלי את הילד שהוא היה. חשבתי שזה יכול להיות נחמה גדולה, וכך נולד הסיפור".

הסיפור הוא על נועה שמבלה עם אמא ואבא ועם הכלב פתי על חוף הים שבו נפגשו הוריה לראשונה, ומתעניינת איפה היתה היא ביום הפגישה. "למה לא באתי גם?" היא שואלת, "שכחתם אותי בבית?", "סבתא שמרה עלי?". ספר הילדים "איפה הייתי אני?", שרואה אור בהוצאת עם עובד, אכן מלא באהבה שנשקפת מהמילים של רביניאן, ובְתשוקה שפורצת מאיוריה היפים ומלאי החיות של נטע הררי נבון.

"חצי שנה חיפשתי מאיירת". אומרת רביניאן, "ואני זוכרת את הדום לב שפקד אותי בפגישה עם נטע, כשהיא הביאה לי את הסקיצות. הסתכלתי על אחת התמונות שבה נפנים פתאום ההורים מהילדה, ואמרתי 'או.קיי, יש לי את זה!'. יכולתי לנשום לרווחה. לדעת שזה לא שנטע נמצאת בתוך הראש שלי ורואה מה שאני רואה בעיני רוחי, אלא היא מקרינה את מה שהיא רואה בעיני רוחה ואני אוהבת את זה. זה משלים, זה מרומם את הסיפור מעבר למה שהתכוונתי".

מתוך הספר. "התשובה של ההורים מאוד מרגיעה ומנחמת" (איור: נטע הררי נבון)

מישהו להתרגש איתו

לדורית רביניאן - שהרומן הראשון שלה, "סמטת השקדיות בעומריג'אן", היה רב מכר ותורגם לשפות רבות - זו הפעם הראשונה שהיא כותבת ספר ילדים. "נחת זאת מילת המפתח בכל מה שקשור לספרי ילדים". היא אומרת, "הייתי השבוע בחנות ספרי ילדים ומחצית השעה שהייתי שם היתה ממש מערסלת. בועה של תמימות, נוחם, משהו רך. ספרות שאני אוהבת לצרוך היא כזאת שמשתכשכת בחלקים היותר עכורים של הנפש, בדרמה היותר קשה של המציאות. בספרות כל חלקי הנפש פועלים - הילדה שהייתי, הקשישה שאהיה, האישה שאני עכשיו, לעומת זאת, הפליאה שבמבט הילדי, שהוא מבט של השתוממות, של היקסמות, כנראה שיש בה משהו מטהר".

יתרון נוסף בכתיבת ספר ילדים, אומרת רביניאן, הוא העבודה בשניים. "ברומן של מבוגרים עם מי אתה משתף פעולה? עם החלקים הכי קשים של עצמך! שם הדיאלוג. אין שיתוף פעולה, אתה לבד בתוך לימבו, אינסוף. הבדידות התהומית של כתיבת רומן היא הכוח והייאוש הגדול - הם ממש הולכים יד ביד. ופה יש שיתוף פעולה! תן וקח! פשרה ועיקשות! לדעת מה אתה רוצה ולהיות פתוח לשמוע דעות אחרות. אתה שבוי בתוך עצמך כשאתה עושה תמיד עבודת סולו, וכאן פתאום אתה שר דואט. אתה שומע את עצמך מהדהד, הכול מכפיל את עצמו, גם חדוות העשייה - יש מישהו להתרגש איתו, אפשר להגיד 'אנחנו'. הפעם האחרונה שיכולתי להגיד את זה היתה כשעשינו את הסרט 'הבחור של שולי', דורון צברי ואני. זה נורא כיף להתחלק, להשתתף, ולהרגיש שההמצאה והדמיון שלך מאוזנים. בספר היופי בעיני זו ההדדיות בין הטקסט לתמונה. תחושת השוויון - החום של הטקסט והחום של האיורים מזינים אחד את השני, מחממים אחד את השני".

"גם התגובות לספר הן אחרות", היא מוסיפה, "אני עדיין אוספת תגובות, ומההורים אני רואה שיש שתי חדוות של קריאה. אחת היא ההקראה - כי יש שם מישהו שמאזין, והשנייה היא בעצם דיבור פנימי, מפגש עם גלגול מוקדם שלהם, או אצל מי שעדיין לא מימש את ההורות - גלגול עתידי. המיידיות של החוויה, להיות נוכחת ברגע הקריאה, לראות את ההתרחשות של הנפש מוקרנת על הפנים היא דבר שאין ברומן. אמנם אנשים לוקחים את הספר שלך לרגעים מאוד אינטימיים של החיים שלהם, לוקחים אותך למיטה שלהם, לעצמיות שלהם, לבדידות שלהם, למסעות שלהם. הם בוכים, הם צוחקים, אבל את לא נוכחת שם. אצל ילדים קטנים, הדרמה, ההיקסמות, מתרחשת על הפנים.

השאלה של הספר היא שאלה מאוד גדולה, פילוסופית, מטאפיסית. זו בכלל שאלה של ילדים?

"גיליתי שזאת שאלה שילדים שואלים, למשל, כשהם רואים תמונות מהחתונה של ההורים שלהם. הם שואלים למה הם לא באו, למה לא לקחו אותם. לא ידעתי שזו שאלה כזאת שכיחה בקרב ילדים. ומסתבר שזה הספר הראשון שמתמודד איתה. זו שאלה קשה. שאלה שצריך לטפל בה בעדינות, כי היא פותחת איזו סקרנות שאם היא לא מנוחמת היא יכולה להפוך לחרדה. האָיִן או ההיעלמות, העולם שמעבר, אלו דברים שלילד עדיף לא לחשוב עליהם כי גם בתור מבוגר יש בהם אימה. אבל מצד שני, התשובה של ההורים מאוד מרגיעה ומנחמת: רצו בי, אני לא מפריע לסיפור האהבה של ההורים, אני לא הפתעה. חיכו לי. ביקשו אותי. המענה נובע מתוך המקור האמיתי והמקור האמיתי זו האהבה. האהבה בין ההורים. אפשר לראות את הסיפור הזה גם כסיפור על השראה, כי כל דבר בעצם מקורו בהשראה. האהבה היא מקור של השראה להולדתו של אדם חדש. הוא לא נבע מתוך כלום, הוא נובע מתוך משאלה".

בספרי ילדים יש הרבה פעמים משהו דידקטי. מה את מעניקה לילד שקורא את הספר שלך?

"אם החוויה הפילוסופית הזו של התהייה מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים תקבל ביטחון ותיעטף בחיבוק של ההורה שיקרב את הילד אל העיניים שלו ויאמר לו: 'הנה, אתה בתוך העיניים שלי, אתה בבת עיני', אם הקריאה של הספר תגיע לשיא בחיבוק, אז החיבוק בעיני הוא פיצוי על החיטוט בשאלה הפילוסופית הזאת. גם התרגול במחשבה מופשטת הוא הישג מבחינתי, כי ילדים לא ממש מורגלים בהבחנה בין מציאות לדמיון. אצל ילד הבדיון נוכח כמו המציאות. בדיעבד, גם המיקום של הסיפור - בשעת בין ערביים, בין יום ולילה, בין תל אביב ויפו, בין החול והגלים - הוא מעין דמדומים שבין המצאה למימוש, בין השראה וביטוי מוחשי, בין אהבה של גבר לאישה, לאהבת הורה וילד וגם בין מציאות לדמיון".

מתוך הספר. "דמדומים שבין המצאה למימוש" (איור: נטע הררי נבון)

לא התנסיתי מספיק בחיים

הספר הראשון שלך, "סמטת השקדיות בעומריג'אן" יצא כשהיית בת 21, וזכה להצלחה יוצאת דופן. אחרי שנתיים יצא הספר השני, "החתונות שלנו", ומאז עברו שבע שנים. מה הסיבה לשתיקה הממושכת הזאת?

"פיתחתי איזה פחד במה. כתיבת ביכורים היא כתיבה לא מודעת. אתה לא יודע מה זה קהל, אתה כותב לעצמך. ההצלחה היא זרה לגמרי למעשה האמנותי. באמנות אתה כל יכול, אתה הכי שם. הכול נא, ואתה מניע ואתה בשיא השליטה, אתה ילד. והמימוש - הפער בין הטקסט במחשב לבין הטקסט בספר הוא נורא גדול - הוא בעיני כמעט הפוך. בכתיבה זה אינטימי, זה פנימה , זה וידוי, זה גילוי, זה בירור, זה להיכנס לצד של התפרים של הכפפה, לבטנה, ושם בחוץ זו רק הכפפה. ההצלחה הפכה במובן הזה למכשול עבורי. אני לא מצטערת על זה - תודה לאל, צריך לברך על מה שיש, אבל אני חושבת שלא התנסיתי מספיק בחיים. מבחינת הקהל זו שתיקה, אבל אני חיה את חיי, לומדת לחיות אותם במלואם ולדעת להיות כאן ועכשיו ולא שם ואחר כך. כי הספרות במהותה היא שם ואחר כך, היא שם קודם, היא 'היֹה היָה'. הזמן של הכתיבה הוא העדר במציאות. אתה נוכח בעולם בדיוני, בתוך הדמיון שלך. אתה לא אמור לעשות את זה בשנים הצעירות שלך - אתה אמור לכבוש את העולם, לטעום הכול".

ואת טועמת?

"העבודה היתה אמתלה לניצול הזדמנויות. לקחתי כל מיני הזדמנויות כדי לבדוק את עצמי במצבים חדשים, בשדות שאני לא מכירה. היו לי הרפתקאות מכל מיני סוגים, למשל, היו חודשים שלמים שחייתי בארה"ב או בטוסקנה ולא היה סביבי אדם אחד שדיבר עברית. ונולדה 'האני באנגלית' ואיך לומר, היא איכשהו יותר מקסימה בעיני מ'האני בעברית'... מי ששולט בשפה שלו במידה כזאת, עבורו להניח אותה בצד נותן חיות עצומה - זה אומר שאני לא יכולה לג'נגל עם השפה. כל המניפולציות שלי, כל השכלולים שלי, כל הטקטיקה שלי בעברית, כשאני מוותרת עליה פתאום נגלה איזשהו יושר. פתאום אני תמה, אני מתוקה, ואני נאמנה יותר לעצמי ולמי שאני רוצה להיות".

זה לא אמור להיות הפוך - דווקא המרחק מהסביבה המוכרת ושפת-האם לא מרחיק אותך מעצמך, מאפשר להיות מישהי אחרת?

"קיץ שלם בניו יורק המצאתי את עצמי בתור מישהי אחרת. התגלגלתי לתוך דמות של לילי אחת, וברגע שגילמתי אותה

מצאתי שרק לכאורה אני מגלמת דמות אחרת, בעצם זו אני מקורית. הייתי שלווה, הייתי הרבה פחות שנונה, משעשעת, נוטה לרצות, זה פרדוקס אבל זה היה נעים. וכשלילי פגשה מישהו, בעקבות הבנאדם הזה היא פגשה את המישהו השני והשלישי והרביעי ואני התגלגלתי לתוכה, חייתי את חייה ובסופו של דבר אחרי קיץ שלם שהיא התקיימה בי, גנבו לי את הטלפון הנייד שבו היו כל הטלפונים של מי שהכיר אותה, וברגע שהתחלף המספר היא התנדפה יחד איתו. לכאורה. כי בעצם היא רווח שלי כדורית. הרשות להיות אני בלי הקשר, זה היה היופי. להיות מופשטת מההישגים והכישלונות שלי, ממה שעומד לזכותי וממה שמכשיל אותי. אני עומדת מול חלון הראווה של החיים כבר כמה זמן ומנסה כל מיני עוגות בקונדיטוריה, מנסה כל מיני טעמים וצוברת כל מיני חוויות ואני מאמינה שיום יבוא וגם תיאבון ההמצאה והבדיון יחזור אלי".

אבל נדמה שלא ויתרת לגמרי על הבדיון, פשוט חיית אותו במציאות...

"המקום של הבדיון הוא מקום מאוד ראשוני, מאוד אמיתי. הוא לכאורה לשחק בנדמה לי אבל בעצם אתה מפשפש בקרביים שלך. גם הספרות, בסופו של דבר, היא מעשה מאוד סובייקטיבי".

ומה בינתיים?

"בשנים האחרונות אני קוראת המון. ככה אתה לומד לכתוב, אתה פשוט קורא. אני באמת שקדנית. בגלל שאף פעם לא הייתי באוניברסיטה, מאז תחילת שנות העשרים שלי אני קוראת ספרים, פעמיים ושלוש פעמים, לא רק בשביל ההנאה אלא פשוט כדי להבין איך זה נעשה. איך יוצרים מבנה, איך בונים מתח, איך שולפים את השפן בלי שתרגיש בכלל שיש שם שפן. ביקשו ממני ללמד כתיבה בכל מיני סדנאות ואני נאחזתי אימה - קודם כל מהעמדה של מי שיודעת, שיש לה מה להגיד, וגם מפני שאני בתקופת לימודים מבחינתי, ואת הדרך היחידה שאני יכולה להציע אפשר לסכם במילה אחת: 'תקראו!' יש כל כך הרבה מורים טובים. זה כתוב שם שחור על גבי לבן. תתרגשו, תרגישו, תהיו שם. תפתחו עוד פעם - תבינו".