השוטים על הגבעה

שוב מגיע סוכות עם פסטיבל הקולנוע בחיפה, זו כבר השנה ה-22, ושוב אני אוחז בתוכנייה ומוצא עצמי מופתע. כל שנה אותו סיפור: הפסטיבל מתקרב ואני שואל את עצמי בשקט, ביני לבין עצמי, שאיש לא ישמע, "באמת יש לי כוח להיות עכשיו שבוע בחיפה? אולי השנה אוותר?", ואז נוחתת התוכנייה והלב מתחיל לדהור: כל כך הרבה סרטים שאני רוצה לראות הם מצליחים לדחוס שם. כן, זה פסטיבל קטנטן, אפילו זעום, בקנה מידה גלובלי; כן, הוא לא הכי שיקי; כן, בכל שנה המבקרים הקבועים תמהים איך יכול להיות שיש כזה ברדק; ובכל זאת: כמה מהסרטים היפים ביותר בחיי ראיתי לראשונה באודיטוריום במרכז הכרמל.  

"בחירה חופשית" אחד הסרטים המשמעותיים שהופקו בעולם

כעשרה מהסרטים שיוקרנו השנה בפסטיבל כבר ראיתי פה ושם. אבל לפני שאתחיל עם רשימת ההמלצות וההימורים, על הסרטים שלא ראיתי אבל שאני מאוד מקווה לא להחמיץ בפסטיבל, הרשו לי להתחיל עם שתי עצות.

ב.יש תרגום לעברית? זה לא אומר כלום. גם הנתון הזה, המילים "תרגום לעברית" בתוכנייה, הרתיע בעבר עכברי פסטיבלים אדוקים מלקנות כרטיסים לסרט. מהסיבה הנ"ל: זה אמר לרוב שהסרט יופץ בקרוב בכל הארץ, לכן עדיף להשקיע את הזמן הזה בצפייה בסרט שיש סיכוי שלעולם לא ייראה שוב על ידי איש. אלא שגם האקסיומה הזאת כבר לא נכונה.

פסטיבל חיפה היה הראשון שניצל היטב את האפשרות החדשה יחסית של החדרת כתוביות בעברית לסרט, גם בלי להשקיע את סכום הכסף הגדול שכרוך בהדפסת עותק מתורגם. הכתוביות נמצאות על מחשב נישא בחדר ההקרנה, מסונכרנות באמצעות תוכנות שהפכו נפוצות בקהילות שיתופי הקבצים, ומוקרנות על הפריים הקולנועי דרך מקרן וידאו. אך אליה וקוץ בה: ברגע שיש פריים וידאו המוקרן על גבי פריים פילם, נוצר ריבוע שטוף אור במרכז הפריים שמשבש את התמונה המקורית. וכך בשנה שעברה גם השיפור הזה הפך לא פעם למפח נפש.

אז הנה, לפני שהפסטיבל מתחיל, עצה לשיפור: אנא, מקריני פסטיבל חיפה, מקמו את כתוביות התרגום בראש פריים הווידיאו ולא בתחתיתו, ואז מקמו את החלק העליון של פריים הווידאו בתחתית המסך של פריים הפילם. כך, גם אם תהיה חפיפה מסוימת, היא תהיה של רצועה צרה מאוד בתחתית המסך, ולא על גבי ריבוע שלם בול באמצע התמונה (בסצינות כהות זה בלתי נסבל לצפייה).

ראיתי. כדאי גם לכם:

מחווה לסאם פקינפה

רק לפני כמה חודשים כתבתי כאן על ההוצאות המחודשות, על גבי די.וי.די מתורגם לעברית של סרטי סאם פקינפה, בגרסאות משוקמות ומשוחזרות עם שפע בונוסים מצוינים. אם לא רצתם לקנות את הדי.וי.די, רוצו לראות את סרטיו על המסך הגדול. אם רצתם לקנות את הסרטים בדי.וי.די, רוצו גם כן לראות אותם על המסך הגדול. פקינפה, שמת לפני 22 שנה, הוא בעיניי האורי צבי גרינברג של הקולנוע האמריקאי. מצד אחד היתה לו נשמה של משורר, מצד שני היתה בו אגרסיביות ריאקציונרית כל כך יוצאת דופן, שאפילו הליברלים אימצו אותו, ולו משום שהוא העז להביט למיתוס בפרצוף ולכסח לו את הצורה. פסטיבל חיפה, הגוף הקולנועי הסינפילי האחרון בארץ, עורך מחווה לפקינפה ואסור להחמיץ אותה. נכון, היא ממש לא מלאה וממילא מכילה את סרטיו המפורסמים ביותר. אבל גם צפייה על מסך גדול ב"השיירה", סרט שפקינפלופילים נוטים לזלזל בו (ובעיניי שלא בצדק), שווה נסיעה לחיפה. על אחת כמה וכמה צפייה - גם בפעם המאה - ב"חבורת הפראים" (איזה סרט חסר עכבות) וב"פאט גארט ובילי הנער" (שראיתי אותו שוב בפסטיבל ברלין האחרון ושוב בדי.וי.די, ואראה אותו כנראה שוב השבוע בחיפה). יהיה שווה לבדוק גם לפחות אחד משלושת הסרטים התיעודיים על פקינפה שיוצגו בפסטיבל. אני מהמר על "הפיוט והתשוקה".

"בחירה חופשית"

דיברתי עם ידידה שגם ראתה את הסרט הזה באחד הפסטיבלים השנה ותגובתה היתה זהה לשלי, לכן ראו בה מידה של אזהרה. גם אני בברלין וגם היא בטריבקה נכנסנו לסרט הזה ובמשך שעתיים וארבעים הרגשנו שהנה תכף אנחנו קמים לצאת, די, אי אפשר יותר עם זה, אבל נשארנו עוד. למה? קחו בחשבון את הנתונים: זהו סרט גרמני, 163 דקות אורכו, שצולם בווידאו, והוא עוסק בשגרת חייו של אנס אלים המנסה להשתקם. השאלה היא לא למה לצאת ממנו, אלא למה בכלל להיכנס אליו. אבל אז מגיע החלק הלא צפוי, ואולי הסיבה בגללה אני כל כך אוהב קולנוע: מדובר באחד הסרטים המשמעותיים שהופקו השנה בעולם.

אם תשרדו את 20 הדקות הראשונות שלו (שהן האלימות ביותר בו), אני מניח שכבר תחזיקו מעמד עד סופו. ואחרי שכל הקהל עם הקיבה הרכה ינטוש את האולם, בתום 40 דקות הקרנה, יישאר גרעין צופים מצומצם שיידע שהוא צופה בסרט איום, בעייתי מבחינה מוסרית ואנושית, אבל בעל עוצמה קולנועית כמעט מפלצתית. קחו בחשבון שיורגן פוגל, השחקן הראשי (והשותף לתסריט ולהפקה), זכה בפרס מיוחד בפסטיבל ברלין, פשוט כי מה שהוא עושה בסרט הזה הוא חתיכת צמרמורת. במשך שעתיים אנחנו עוקבים אחריו, אדם עם יצר מיני אלים, ויודעים שאנו צופים בפצצה מתקתקת. והחברה לא עוזרת לו. כרזות פרסום חושפניות, בנות פלרטטניות, תחושה של פיתוי בכל פינה, והוא נמצא עם עצמו על הקצה. זו דרמה ריאליסטית - אין לי מושג אם היא תזכה לתשואות מצד הפמיניסטיות או לשאגות בוז - אבל בנשמתה זו טרגדיית אימים גותית מבעיתה. יש הרבה סרטים טובים השנה בפסטיבל. נדמה לי ש"בחירה חופשית" יכול להיות מקוטלג תחת "בלתי נשכח". לטוב או לרע.

"דיני משפחה"

וכתרופה נגדית, הנה הסרט הכי קליל בפסטיבל, והוא פשוט עונג צרוף. דניאל בורמן ודניאל הנדלר, הבמאי והתסריטאי של "החיבוק האבוד", שבים לשתף פעולה (בפעם החמישית) בעוד סרט יידישאי מקסים על הקהילה היהודית בבואנוס איירס. הנדלר, שמגלם ברוב סרטיו של בורמן את האלטר-אגו שלו, מגלם הפעם עורך דין שמגלה שלמרות ההבדלים בינו ובין אביו, הוא הולך ונהיה דומה לו. אין כאן קולנוע גדול, אבל פשוט כתיבה רבת חן, המון רגש ונשמה ובימוי קצבי וקליל (קליל בהרבה מהסרט הקודם שהיתה בו מרירות רבה), מהסוג שעושה מצב רוח טוב, ואף מתאים לצפייה משותפת של הורים וילדיהם המתברגנים.

"שלושה ימים בספטמבר"

זה אינו סרט תיעודי יוצא דופן בשפתו או חדשני בצורתו, אלא עשייה עיתונאית סטנדרטית שבליבה הישג שאין שני לו. הסרט מתאר לקהל האמריקאי מה קרה בבית הספר היסודי בבסלן, רוסיה, ביום הראשון ללימודים לפני שנתיים, כשחבורת לוחמים צ'צ'נים לקחו כאלף תלמידים, הורים ומורים בני ערובה, ובתום שלושה ימי מצור חיסלו למעלה מ-300 מהם. האמריקאים הרי יודעים לספר סיפור מותח ורגשי באופן אפקטיבי, ויש כאן שפע ראיונות קורעי לב של הורים שאיבדו את ילדיהם. אבל בלב הסרט נמצא סרט וידאו, שצילם אחד הטרוריסטים במסרטה של אחד ההורים ההרוגים, שנותן לסיפור הזה ממד מוחשי ומצמרר. קולה של ג'וליה רוברטס, המתפקדת כקריינית בסרט, נעים מאוד.

"המדריך לחיים בכפר"

סרטו החדש של רוברט אלטמן הוא פיסה מענגת של אמריקנה מוזיקלית. הסרט אמור לצאת ממש בקרוב לבתי הקולנוע. איכשהו, נראה לי שבאווירה פסטיבלית, עם מופעי רחוב סביבו, הוא יעבוד יותר טוב.

"גם ילדים התחילו קטנים"

סרט ישראלי קצר של בוגרי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שהוקרן השנה בתחרות סרטי הסטודנטים של פסטיבל קאן. הוא רחוק מלהיות מלוטש, אבל מדובר בהברקה: מלחמה של הילדים נגד המורים בין כותלי בית ספר. זה אלים וחסר גבולות ויש כאן גם איזו אמירה על מנגנוני כוח, מיליטריזם, ישראליות ומערכת החינוך. הייתי שמח לראות את הסרט הזה מפותח לפיצ'ר, והולך אפילו כמה צעדים רחוק יותר.

"ימים של תהילה"

או, בשם החיבה הגזעני שהמצאתי לו: "להציל את טוראי אחמד". ראשיד בושארב, יוצר צרפתי ממוצא אלג'יראי, מביים סרט מלחמה מרשים מאוד העוקב אחר הגדודים האלג'יראים, המרוקאים והטוניסאים שלחמו תחת דגל צרפת במלחמת העולם השנייה. הניצחון הראשון של צרפת נגד גרמניה, כך מסופר בסרט, היה של גדוד אלג'יראי. וכך הם עוברים את אירופה ומנקים אותה מהנאצים, כשבין קרב לקרב הצרפתים עדיין מתייחסים אליהם באופן גזעני ומפלה. ראוי לצפייה.

"טריסטרם שנדי"

סרטו הקודם של מייקל ווינטרבוטום (הוקרן בפסטיבל טורונטו לפני שנה) כבר הוצג בבכורה בערוצי הסרטים של הוט, אבל בהחלט ראוי לתשומת לב על מסך גדול. זהו ניסיון מופרך לעבד לסרט את ספרו העתיק של לורנס סטרן. אך בעוד ספרו של סטרן הקדים את זמנו, בפוסט-מודרניות שלו לפני שעוד בכלל היתה מודרניות, סרטו של ווינטרבוטום מאחר את זמנו. הוא מסוג המהתלות הקולנועיות שנראה לי שמונטי פייטון היו צריכים לעשות לפני 30 שנה. ובכל זאת, כשהוא נשען על כתפיהם של סטיב קוגן ורוב בריידון, ונע בין דרמה תקופתית מהמאה ה-18 לסרט-בתוך-סרט-בתוך-

סרט גדוש בדיחות פנימיות, יש בו לא מעט רגעים הזויים של הומור והנאה המצדיקים צפייה.

"אל תקיש בדלת"

עלילת סרטו האחרון של וים ונדרס די דומה לזו של "פרחים שבורים", סרטו של ג'ים ג'ארמוש. אבל הסרט, שהוא שיתוף פעולה שני בין ונדרס ובין סאם שפרד אחרי "פריז, טקסס" מלפני 22 שנה, אינו מוצלח במיוחד. הוא לא גרוע, יש בו עדיין נגיעות סגנוניות מרשימות, רגעים פיוטיים יפים ודיון מהורהר בנושא גבריות ודימוי עצמי, והפער בין הדמויות המיתיות בקולנוע והשחקנים העלובים שמגלמים אותן, אבל כל זה לא מתאחה לסרט משובח. רק מה, נראה לי ממש חיוני לצפות בסרט חדש של ונדרס בפסטיבל קולנוע. וכשתבואו מוכנים לכך שהוא לא מהטובים של ונדרס, יכול להיות שאף תופתעו ממנו לטובה.

"רנסנס"

את הסרט העשירי ברשימה תוכלו לראות השבוע גם בתל אביב. בפסטיבל חיפה זהו רק אחד מבין עשרות הסרטים בתוכנייה, בתל אביב זהו סרט הפתיחה של פסטיבל אייקון למדע בדיוני, פנטזיה, אימה וקומיקס בסינמטק. "רנסנס", המוצג בימים אלה בבתי הקולנוע בניו יורק, הוא סרט עתידני צרפתי דובר אנגלית שנראה, מבחינה ויזואלית, כחיבור בין "עיר החטאים" ו"רכבת לקוטב". זו אנימציה שהופקה בטכנולוגיית המושן-קפצ'ר (שחקנים חיים משחקים את תפקידיהם כשהם מכוסים חיישני תנועה ואז מעובדים לדמויות מונפשות), והעיצוב הווירטואלי בשחור לבן (אבל שחור ולבן בלבד, תשכחו מגוני ביניים) מזכיר במבט ראשון את סרטם של פרנק מילר ורוברט רודריגז. אלא שהעולם הוויזואלי של "רנסנס", שנראה כאילו בסיסו הצורני בתחריטי העץ של המאה ה-15 ולא בספרות הקומיקס של המאה ה-20, עשיר בהרבה מזה של "עיר החטאים". מבחינה עלילתית, הסרט קרוב בנשמתו לעולם המנגה היפני: בעתיד הלא מאוד רחוק, תאגיד ענק שולט בכל. איש משטרה תוקפני מנסה לפענח את מקרה היעלמותה של צעירה. משם הסיפור ילך ויסתבך, כמובן. "רנסנס" אינו יצירת מופת, הוא פשוט סרט מרהיב לצפייה, ודרך לא רעה להעביר את הזמן בציפייה ל"בייוולף" של רוברט זמקיס.

מה שמעביר אותי לניל גיימן, אורח הכבוד של פסטיבל אייקון. סופר הפנטזיה הפורה, יוצר הקומיקס המרשים והתסריטאי האקטיבי הזה יתארח בסינמטק לפגוש את קוראיו, ויש בארץ לא מעטים כאלה. הוא גם יציג את "מסכת המראה", סרטו של דייב מקין, המאייר (הגאון, אם יורשה לי) שעבד על רוב הטקסטים הקומיקסיים של גיימן. גיימן כתב את התסריט וזה נראה בדיוק כמו קומיקס שלהם בתנועה, עם כל הדימויים הפרוידיאניים המוכרים ועם חדוות הסוריאליזם והקרקס, שאפיינו עבודות משותפות קודמות. על "מסכת המראה" כבר כתבתי כאן בעבר (הוא הוקרן בפסטיבל הקולנוע הבריטי וכבר יצא בדי.וי.די), אבל זה סרט כל כך יפה שכדאי לכם לתפוס אותו על מסך גדול.