גם כיף צריך לדעת לעשות
ואת זה הסיזר סיסטרס יודעים לעשות יותר טוב מכולם גם באלבומם השני. גיא חג'ג' על נשף המסכות הכי צבעוני בבריטניה
הסיזר סיסטרז באים מארה"ב. זו פחות או יותר ההפתעה היחידה שקשורה אליהם, מכיוון שפופ קאמפי, מהסוג שמושפע משמעותית מתרבות הגייז ומסגנון הגלאם, היה תמיד מושרש עמוק באנגליה – מדיוויד בואי ועד רובי ויליאמס. לא סתם מופיעה על עטיפת אלבומם החדש, Ta-Dah, דמות שמסירה מעל פניה מסכה בתנועה תיאטרלית, וכמו צועקת "טה-דה!" ככותרת האלבום.
בנשף המסכות הצבעוני הזה, שמרקיד את כל בריטניה בשנים האחרונות, אפשר למצוא פנים אמריקניות מפתיעות מאחורי המסכות, וכולם רוקדים שם לצלילי הפסנתר של אלטון ג'ון והגרוב של ג'ורג' מייקל מהאייטיז. אזכור מקורות ההשפעה המרובים בכל ביקורת ומאמר על הסיזר סיסטרז אינו מקרי – השאלה הכי גדולה סביב הלהקה המצליחה הזו היא אם היא רק מארגנת פסטיבל מחווה מוצלח לסבנטיז והאייטיז, או שמא היא מצליחה להתעלות על סכום חלקיה.
בעקבות אלבום בכורה מצליח מ-2004 ומעשה מגונה בפומבי ב-"Comfortably numb" של פינק פלויד, הפכו הסיזר סיסטרז בשנתיים האחרונות ללהקת הופעות מבוקשת ופריט חובה בכל מועדון גייז בעולם, ונעמדו בגאווה לצד ענקים כמו קולדפליי, רובי ויליאמס, דיידו וג'יימס בלאנט ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר בבריטניה. האלבום החדש מצליח לעמוד בכל הציפיות האלה, ולרמוס במחי פלטפורמה מנצנצת את כל חששות המבקרים והקהל. מהרגע הראשון של "I don't feel like dancing", השיר הפותח שנכתב בשיתוף ידידנו סר אלטון ג'ון ומציג אותו בתפקיד לקוני ליד הפסנתר, ברור לכל אוזן ואגן שהאלבום הזה הצליח להתחמק בהצלחה מתסמונת האלבום השני.
אניני הטעם ינחרו אל תוך מקטרתם שהתכנים כאן קלושים, שהאריזה המוזיקלית מסתירה דלות בטקסטים מעניינים, ושסך הכל מדובר באלבום חסר משקל. אבל גם להם יהיה קשה שלא לקום מכורסת העור ולרקוד. הסיזר סיסטרז לא מתיימרים ליצור אמנות כבדת ראש, הם פה בשביל לעשות פאן. השואו שהם נותנים באלבום הזה הוא אולי המהוקצע והמחושב ביותר שקיבלנו מהם עד עכשיו, אבל האידיאולוגיה מאחוריו לא השתנתה – אנחנו פה, אנחנו עליזים ואף אחד לא יגיד לנו שהאייטיז נגמר.
ואתם רוקדים
עטיפת האלבום
מומלצים
