שוברי מסורת

האם האירועים והדמויות הנזכרים בתנ"ך אכן התקיימו במציאות? רובנו מבינים היום שהרבה ממה שמופיע בתנ"ך לא בדיוק התרחש כמתואר - מָן כנראה לא ירד מהשמיים, וגם ים סוף כנראה לא נקרע לשניים. אבל מה בנוגע לדברים המכוננים באמת? בספרם המצליח "ראשית ישראל" הפריכו הארכיאולוגים ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן את קיומה של יציאת מצרים. כעת, בספרם השני, "דוד ושלמה - בין מציאות היסטורית למיתוס", יש להם כמה דברים מפתיעים לומר על עוד שתי דמויות מפתח מקראיות - דוד ושלמה.

"הפער בין מה שמתרחש בארכיאולוגיה היום, לבין מה שהציבור יודע הולך וגדל בצורה בלתי נסבלת". אומר פרופ' פינקלשטיין. "המטרה שלנו היא לצמצם את הפערים האלה. אנחנו לא באים לפגוע ולא להרוס, אלא להתנתק מהקריאה המסורתית מבלי לפסול את המקרא, להפך, תוך אמפתיה מקראית".

פרופ' פינקלשטיין. "אני לא נבהל" (צילום: אלי אלגרט)

מה כוחה של הארכיאולוגיה בחקר המקרא לעומת שיטות מחקר אחרות?

"איך חוקרים היסטוריה מקראית? אם נישאר עם הטקסט בלבד, נקלע לדרך ללא מוצא, לסדרת טיעונים מעגליים. אפשר לפרוץ את המעגל בשתי דרכים: או על ידי תעודות מזרח קדום חיצוניות למקרא בנות הזמן, או בעזרת ארכיאולוגיה. המקרא הוא לא בן הזמן, משום שרוב הטקסטים המקראיים נכתבו מאוחר למאורעות. הטקסט שמתאר את דוד במאה ה-10 לפנה"ס, למשל, נכתב לכל המוקדם במאה ה-7 לפנה"ס. הארכיאולוגיה נותנת עדות בת הזמן. ברגע שאני בתוך האדמה, כל דבר שאני מוצא שם - מעצמות של בעלי חיים, דרך זרעים ועד לפחמן 14 שמשמש לבדיקת מעבדה של תאריך - כל דבר שאנחנו עושים הוא בן הזמן. וזה יתרון עצום של הארכיאולוגיה, גם אם היא לא נקייה מקשיים. הארכיאולוגיה מראה, למשל, באופן ברור, שהסְפַר הדרומי של יהודה היה באופן יחסי ריק מהתיישבות עד המאה ה-8 לפנה"ס, וזה מאפשר להבין כיצד היה דוד מנהיג של חבורת פורעים שפעלה באזור. לעומת זאת, הארכיאולוגיה מראה שירושלים, שאמורה להיות בימי שלמה 'אימפריית הזוהר', היא בתקופה הזאת כפר דל, יחסית קטן ונידח ולא עיר הפאר המתוארת במקרא".

אף מילה טובה על מלכי ישראל

בספרם טוענים פינקלשטיין וסילברמן כי ממלכת דוד ושלמה לא התקיימה באופן שבו היא מתוארת במקרא. הסיפור נכתב למעשה ביהודה על מנת להצדיק את שלטונה על המוני הפליטים שהגיעו אליה בעקבות חורבן ישראל. יהודה אף הגדילה לעשות ואימצה לעצמה את שמה של ישראל שהיתה ממלכה גדולה ומוכרת במזרח הקדום. "אמנם במקרא יש גם קולות אופוזיציוניונרים, יש מסורות צפוניות שמעלות כל מיני ההאשמות כלפי דוד, אבל החבילה כולה היא חבילה יהודאית. איזה אחוז מההוויה הישראלית בתקופת המקרא מייצג התנ"ך? אם נוציא את ישראל מהמשחק, הוצאנו 75% מהאוכלוסייה! ביהודה עצמה היו שתי השקפות עולם - היתה השקפת "אדוני לבדו", והיתה ההשקפה הסינקריטיסטית (עירוב אמונות שונות) ושתיהן באות לידי ביטוי במקרא - האחת בצורה של גינוי כמובן. השלטון התגלגל ביניהן. נניח שההשקפה הסינקריטיסטית היתה 50% (לדעתי אפילו יותר) - נשארנו עם כ-10% מההוויה הישראלית שנותנים את הטון כי הם כותבים. הקולות האחרים נבלעו ונטמעו. כולל הקול של ישראל. בכל המקרא הכותבים היהודאים מנסים להגיד שיהודה היא המרכז וישראל היא לא לגיטימית. הרי המלכים שלה הם כולם מוקצים, אין להם מילה טובה להגיד על אחד מהם, אבל האנשים הם בסדר, בתנאי שיקבלו על עצמם את עבודת אלוהים בירושלים תחת שושלת בית דוד. 'ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא', השורשים של זה שם".

אז כל סיפור פיצול הממלכה מעולם לא התרחש? הממלכה המאוחדת של ישראל ויהודה תחת שלטון בית דוד לא התקיימה מעולם?

"אין סיבה לפקפק בעובדה שהיה דוד שייסד שושלת בירושלים, אבל לפי דעתי ממלכה מאוחדת בצורה שהמקרא מתאר אותה לא היתה. כל העניין של כיבושי דוד לא היה. בארכיאולוגיה המסורתית, שאני מכנה הארכיאולוגיה המקראית במֵירעַה, בכל מקום שראו שכבת חורבן מהמאה ה-10 לפנה"ס, תכף צעקו דוד, אבל אין שום בסיס אמיתי לדבר הזה. כל העניין של עם ישראל כדבר פן-ישראלי, זה דבר שכמובן לא יכול להתהוות כל זמן שישראל קיימת, כי היא היתה הממלכה הגדולה והחזקה. יהודה היתה מעין שבט נבדל ומרוחק. גם מבחינה תרבותית - אי אפשר לדבר על תרבות אחת".

אפשר לדבר על דת משותפת? משהו שדומה ליהדות המונותיאיסטית של היום?

"מונותיאיסטית לא, בוודאי שלא. הדברים האלה ידועים. זה שוב מסוג הדברים שכולנו יודעים אבל הציבור לא מכיר. העניין המונותיאיסטי כמו שהיהדות מכירה עד ימינו, מתחיל להיווצר רק בתקופת שיבת ציון לאחר החורבן".

אז בעצם תמיד היו שתי ישויות נפרדות - ישראל ויהודה, ויהודה בלעה באיזשהו אופן את ישראל?

"כן. זה תהליך שלקח מאות שנים".

והמאפיינים של היהדות היום הם שילוב של שתי תרבויות שונות, או שהיה להן מלכתחילה איזה בסיס משותף שאפשר לזהות אותו עם היהדות שאנחנו מכירים?

"זה לא יכול להיות מקרה שהסופרים מציגים את ישראל כממלכה האחות ולא את מואב, למשל. כלומר, היו דברים מאחדים והיו דברים מפרידים. היה להם רקע משותף בלשון, באמונה באלוהי ישראל, אולי גם במורשת היסטורית מסוימת, היו זיכרונות. אני מסרב להאמין שהיה משרד להמצאת סיפורים בירושלים. היסטוריה לא עובדת ככה וגם לא טקסטים מכוננים מהסוג הזה. הם לא נכתבים על ידי מישהו שיושב במחשכים וממציא סיפורים. הם ליקטו את כל המסורות של עם ישראל ובתוך האוספים האלה יש חלקים מקומיים במובהק שהם תפרו יחד. למשל האבות, ברור שיעקב הוא הדמות החשובה בצפון ואברהם הוא הדמות הדרומית, החברונית. הם תפרו את זה יחד מאוחר יותר. השאלה תהיה כמובן, האם מחברי אברהם הכירו גם את יעקב ולהפך. התשובה - סביר שכן. המשותף הוא שהקל על יצירת הרעיון הפן-ישראלי המאוחר שאומר שכל ישראל היא עם אחד שעובד את אלוהי ישראל במקדש בירושלים תחת מלך משושלת בית דוד".

בכל בית בירושלים נמצאו צלמיות

"בתרבות שלנו, אגב, יש מתח מאוד מעניין בין הרצון לטריטוריה נרחבת ובין הבנת הסכנות הטמונות בכך. בשל הכמיהה לממלכת הזוהר, אין פלא שהסיפורים על דוד ושלמה מתקבלים. מצד שני זה לא מקרה שהמחברים מסובבים בצורה כזאת חריפה את סיפור שלמה. הם מכניסים לתוך הטקסט את הסיפור על שלמה הגדול, החכם, העשיר ומייד אחר כך כותבים שכל זה הוביל לידי נישואים עם נשים זרות ועבודה זרה".

וישנן עדויות ארכיאולוגיות לכך ששלמה המלך היה קיים באמת, או שיש חשש שמדובר בדמות שבדו המחברים כדי להמחיש, למשל, את הסכנות במלוכה?

"אין עדות לקיומו של שלמה, אך כיוון שיש עדות היסטורית לקיומה של שושלת בית דוד, אני לא חושב שאפשר להגיד שרק מפני שמלך אחד לא נזכר זה הופך אותו ללא היסטורי. היתה מסורת חזקה בירושלים שזו השושלת. הכירו את המלכים מבית דוד, ידעו למנות אותם אחד-אחד כמו שאנחנו יודעים היום".

ובית המקדש הראשון, האם שלמה בנה אותו? האם יש בכלל עדויות ארכיאולוגיות לקיומו?

"המקדש זו פרשה שחורגת מהארכיאולוגיה מהטעם הפשוט שאין ארכיאולוגיה, כי לא ניתן לחפור בהר הבית. אז כאן אנחנו נכנסים לתחום של השערות. במזרח הקדום, לכל שושלת יש ארמון ומקדש, והמקדש הוא הקאפלה השושלתית. כיוון שהמסורת חזקה כל כך ועל רקע מה שידוע על המזרח הקדום, אני לא רואה סיבה לפקפק בזה שמייסדי השושלת הקימו את בית המקדש בירושלים. בואו נניח, לצורך העניין, שחזקיהו בנה את המקדש בשנת 710 לפנה"ס. העניין יהיה כמובן ידוע ברבים. ואז בשנת 610 לפנה"ס, רק שלושה דורות אחר כך, יבוא מישהו ויאמר - "זה לא חזקיהו בנה, זה שלמה". אין דבר כזה בהיסטוריה. גם לא בטקסט מכונן. אי אפשר ללכת נגד המסורת המקומית".

אבל אם אנחנו מתארים את ירושלים ככפר נידח, איך יכול להיות שעמד שם המקדש?

"זה לא הפנתאון שעמד שם. המקרא מתאר בניין די צנוע. אנחנו, בתרבותנו, מתארים לעצמנו את המקדש כאיזה פרתנון ענק ששולט על כל הר הבית. זה בקושי נכון לימי הורדוס. מדובר בקאפלה של בית המלוכה".

מצד אחד אתה טוען שסיפורי אימפריית הזוהר של דוד ושלמה נכתבו במטרה להצדיק את שלטון יהודה על ישראל, מצד שני אתה אומר שלא היה שם מישהו שישב וחיבר פרוטוקולים. איך זה עבד כל העניין הזה? איך הם העבירו את המסר? זה לא שהיה דפוס, זה לא שהיתה תקשורת.

"זה היה מהלך מודע. ביהודה הקומוניקציה היתה חזקה, הדרכים היו טובות והשלטון היה מאוד ריכוזי. יותר אנשים ידעו קרוא וכתוב וגם הידע שאפשר לכתוב הפך למדיום מרכזי בהוויה התרבותית".

אז את הטקסטים האלה הכירו גם האנשים הפשוטים?

"לפי דעתי כן. בספר דברים, למשל, יש חקיקה חברתית מאוד חזקה שבאה לעזור לחלכאים ולנדכאים של החברה, אולי גם כדי להשיג את תמיכתם. הספר מדבר על הגר והאלמנה והיתום והעבד והשאלה היא איך הם ידעו שהוא מדבר עליהם. הקריאו להם? אולי. אנחנו יודעים מהמקרא שהיה דבר כזה מעמד פומבי, ומספרים גם על הקראות בירושלים. ברור שלא מדובר בחברה קוראת כמונו היום".

דומה שהתפישה שלכם מנטרלת לחלוטין את ההיבטים הרוחניים והדתיים של הטקסט המקראי. בחברה דתית כמו ישראל, לא סביר להניח שדווקא הדברים האלה יהיו במרכז?

"זה עניין של השקפה של חוקר בן זמננו ויכול להיות שאנחנו טועים, אבל אני שייך לעולם שחושב שבסופו של דבר תמיד זה מגיע לאינטרסים של בית המלוכה, האליטות, הכהונה. אני מסכים איתך שהדברים שקשורים בתיאולוגיה ובעולם הרוחני היו בעלי חשיבות גדולה, אבל יש לזכור שגם בעניין הזה המחברים הלכו נגד רוב יהודה, ואת זה רואים גם בארכיאולוגיה. הם מספרים על 'אדוני לבדו' אבל בכל בית שנחפר בירושלים נמצאו צלמיות".

אז אתה חושב שמבחינה היסטורית אפשר למדוד את המקרא בעיקר במונחים של כוח?

"כוח לא עובד לבדו. הם עשו דבר יחיד במינו. ההתייחסות למלך כבשר ודם, האמונה באל אחד מרכזי, ההתייחסות לחלכאים ולנדכאים שונה לחלוטין ממה שנמצא מסביב במזרח הקדום. לגייס בצורה כזאת שני טקסטים מכוננים - זה לא היה לפני כן ואין שום דבר כזה ואולי גם לא יהיה. זה דבר ייחודי שצמח כאן. תחשבו לרגע מה קרה כאן - בין המאה ה-5 למאה ה-7 לפנה"ס, בחוֹר הזה, בירושלים, שכארכיאולוג אני אומר לך שמעולם לא ידעו לבנות בה קיר ישר, שלא היתה בה שום תרבות ששווה משהו מבחינה חומרית ביחס לתרבויות של שכנינו, נכתב הטקסט המכונן של תרבות המערב".

האגדה כמעצבת היסטוריה

למה בבתי הספר עדיין מלמדים אותנו שכל הדברים האלה קרו במציאות?

"לפי דעתי גם המורות לתנ"ך לומדות את זה. ברוב האוניברסיטאות למדו כך בעבר ובחלקן מלמדים כך גם היום. הסיפורים האלה הם סיפורי היסוד של תרבות המערב והם עטופים בתיאולוגיה מאוד חזקה. בארץ עבדו בעיקר ארכיאולוגים שבאו מרקע תיאולוגי ולאחר מכן, בשנות ה-50, כאלה שבאו מהציונות. הארכיאולוגים האלה השילו את הדיסציפלינה שלהם והפכו למעין דקורטורים, הם שחזרו את ההיסטוריה לפי המקרא ועיטרו אותה בשקופיות יפות. אנחנו מבקשים שיתנו לארכיאולוגיה להוביל את המערכה. תצטרכי לחפור עם מעדר גדול כדי למצוא ארכיאולוג שיגיד לך היום שהיה כיבוש יהושע, ואני בטוח שבספרי הלימוד זה בפנים, ובגדול. בעבר היה חשש שאם הסיפורים לא נכונים אז הבסיס לכל התיאולוגיה שלנו הוא לא נכון. אני לא רואה את זה כך. לי יש תפיסות מאוד חזקות על זהות ורקע היסטורי. אני לא נבהל".

אז מה לדעתך ההשלכות של הגילויים המחקריים שלכם על תוקפה של המסורת שלנו?

"כלום. מסורת יותר חזקה מהדברים האלה. אני בעד לעשות הפרדה. כשקראתי עם הילדות שלי את ספר שמואל אז התלהבתי איתן יחד כאילו זה ספר היסטוריה. לא מוכרחים להגיד לילדה בת 10, 'רגע, רגע, חוקר מסוים אמר כך או כך'. מה זה חשוב בכלל? יש מקום גם לקריאה מסורתית וגם לקריאה מדעית. קרה כאן דבר מעניין - אנחנו היהודים, שהיינו מזוהים כעם הספר הפכנו פתאום לעם ככל העמים והתחלנו לרוץ אחרי אדמה ומונומנטים. בעבר זה מעולם לא עניין אותנו. אני לא מאמין שגורלנו ייחתך על פי מחקר ארכיאולוגי כזה או אחר. אני כן מאמין שאם במקום לקרוא גם מקרא נמשיך להסתכל כל הזמן בסדרות מטומטמות בערוץ 3, אז נהיה אבודים. אני מסוכן לתרבות שלנו?! זאת בדיחה. אנחנו רק אחד מעוד הרבה גוונים".