איך שכנעתי רווקה לקשור חצוצרות
למיטל אלון-אוליניק היה רעיון מצוין: לקחת את שלושת הילדים ובן הזוג ללילה בדירת הרווקים של חברתה רוני בצפון. רוני מאוד אהבה ילדים. אחרי אותו ביקור זה עבר לה
"אני כבר יודעת על מה יהיה הטור הבא שלי", אמרתי לחברתי רוני, "איך שכנעתי רווקה לקשור חצוצרות".
"לא, הטור הבא שלך יהיה על אילו חיים נפלאים יש לרווקים - חיים משתנים ומגוונים", היא ענתה.
"אני לא מסכימה איתך בכלל", זרקתי לחלל האוויר ורצתי אחרי הקאובוי שחיפש את החתולה מתחת למדרגות. "למה את חושבת שהחיים שלי לא מגוונים?" קראתי לעברה בעודי מרימה ביד אחת את הקטנה ומפריעה לה ללעוס את השטיח במטבח ומוזגת מים ביד השנייה לבקבוק החלב שלה.
פרק א' - הרעיון (רעיון מצוין. באמת!)
הכול התחיל בשיחת מסנג'ר תמימה של "מה נשמע?" ו"איך שם בצפון?". מפה לשם הציעה חברתי הרווקה בפעם ה-23 שנקפוץ מתישהו לבקר אותה בצפון הפסטורלי ובניגוד ל-22 הפעמים הקודמות - אמרתי "כן". במקרה יש לבנים חופשה מהגן למשך יומיים בחול המועד סוכות. "את בטוחה שאת יודעת במה זה כרוך - אנחנו ושלושה פראים אצילים?". חברתי הייתה משוכנעת שזה בסדר גמור. ואם היא משוכנעת, שנתווכח?
"חברה שלי רוני מאוד אוהבת ילדים", סיפרתי לחבריי ההורים שהרימו שתי גבות כששמעו על התוכנית הגרנדיוזית שלנו להצפין בהרכב מלא ולהתנחל ללילה בדירת רווקים מאובזרת פלוס מינוס. "הילדים ימותו עליה. יהיה כיף", שכנעתי את עצמי והתחלתי לארוז את הבית בארגזים. בכל זאת, אי אפשר לצפות שדירה של אדם אחד תספק שמיכות, מצעים ויחידת בידור לחמש נפשות.
פרק ב' - האריזה (לא, באמת שזה רעיון מצוין)
לארוז ציוד ללילה אחד לשלושה ילדים פלוס שני מבוגרים זו משימה כמעט בלתי אפשרית. התחלנו לארוז
בלילה שבין שבת לראשון, בתקווה שעד ראשון בצהריים נצליח לצאת מהבית. צריך לקחת כמה סטים של בגדים קצרים להחלפה. ובגדים ארוכים, כי מי יודע, אולי בצפון הרחוק יתחיל מבול או שלג באמצע אוקטובר? אף פעם אי אפשר להיות שאננים מדי. אחרי שסיימנו לארוז, גילינו שבשביל תכולה כזו צריך לשכור מיניבוס והתחלנו לדלל. אחר כך, שוב ארזנו צעצועים וקלטות די וי די. זמן האריזה לקח יותר מכל השהות בצפון, אבל ניחא. מה לא עושים בשביל הילדים?
בדרך לצפון עצרנו ללטף פרות. או להניק אותן. מין מקום כזה שמשלמים הון עתק על כל ילד תמורת הזכות לערבב חלב אם של פרה עם כף קקאו תעשייתי וללמוד איך מכינים שוקו. ומי שיידע איך עושה פרה יקבל מדבקה. ועכשיו ילדים, אם אבא ואמא יוסיפו עוד עשרים שקלים גם נלמד איך עושה פיתה בטאבון עם ממרח שוקולד.
פרק ג' – ההשתלטות (רוני אוהבת ילדים. החתולה לא)
הגענו לבית של חברתי בשעות הצהריים. תוך שנייה השתלטו מרתה וסטיוארט הקטנים על עיצוב הבית ומצאו מיקום חדש לספות, למאפרות, לשולחן ולחתולה. מי אמר שחתולים זה עם טיפש? חמש דקות לקח לה להבין שכדאי שהיא ותשע הנשמות שלה יאפסנו את עצמם אצל השכנים ביומיים הקרובים. היא לא פחדה כל כך מאז הקטיושה שנפלה לה מטר מהבית ולקחה את הכלבה של בעל הבית לעולם שכולו דוגלי.
"למה את בלחץ?" שאלה דודה רוני שנורא אוהבת ילדים. "מקסימום ילכלכו קצת. אתמול היו פה חברים וכל הרצפה התכסתה בשלווה. לא נורא. אני אנקה אחר כך". כמו נבואה שמגשימה את עצמה – סמרטוט שהוצע במערכה ראשונה נשלף לנקות את הקיא של הקאובוי במערכה השלישית. ככה זה כשארוחת הצהריים של הילדים מורכבת מתערובת של דובונים, במבה, לחמנייה עם חומוס ונסיעה ארוכה ומפותלת.
את הערב העברנו במסע מפרך לכיוון פסטיבל התיאטרון בעכו. פרנסי העיר החליטו שזה רעיון טוב לסגור את כל הכניסות לעיר, להפוך אותה לשטח סטרילי, לשלוח את כל מבקרי הפסטיבל להחנות ב"טיז אל נאבי" פינת שומקום, ושם לשלם מחיר שערורייתי לאוטובוס או מונית שירות תמורת הזכות להגיע לתוך העיר. עם עגלה כפולה ושלושה ילדים זו לא משימה כל כך פשוטה.
מאז ימי העליזים כמתבגרת בפסטיבל ערד לא הייתי באירוע כל כך המוני. פסטיבל עכו לתורמוסיות ושווארמיות היה כל כך עמוס שאי אפשר היה לעבור ברחוב בלי להסתכן בדריסת הולכי רגל תמימים או היתקלות חזיתית בשערות סבתא דביקות. לפחות הילדים נהנו ממופעי הרחוב, וזה היה שווה את מסע הכומתה לכיבוש עכו. כל רבע שעה שעברה בשקט יחסי, בלי להפקיר פצועים בשטח, הוכתרה בהצלחה על ידי ועד ההורים. לא. עלייה תלולה במדרגות אל ראש חומות עכו, עם עגלה כפולה ותינוקת אחת לא מרוצה, לא תשבור אותנו. גם לא העובדה שבסוף הדרך חיכה לנו כרוז שאמר "תודה לקרקס משהו בגרוזינית. המופע הבא יתחיל בעוד חצי שעה". חזרנו לבית עם שלושה ילדים מרוצים וישנים, מרוחים בשערות סבתא וריח של קבב פיגולים, שני הורים מותשים אבל שמחים שהערב עבר בשלום ורווקה אחת שרוצה רק לישון, ואם אפשר אז בשקט.
פרק ד' – נקודת השבירה (רוני פורשת)
קשה לי לשים את האצבע על מה ששבר אותה באמת. פה בכי, שם מריטת שיער, ילד שחרב עולמו כי תלשו לו יותר מדי שערות סבתא מהמקל או הלך לו לאיבוד המוצץ. בקטנה ככה. לא משהו שלא שומעים כל יום. אבל מה שהאוזן שלנו כבר התרגלה ולמדה לסווג כ"רעשי רקע" הופך למטרד סביבתי מאיים על אוזן בלתי מזוינת. "אני חושבת שאלך לישון אצל חברה שלי, פה ליד", הודיעה דודה רוני שאוהבת ילדים. "תתקשרו אליי כשאתם מתעוררים", ביקשה והתחרטה כשהבינה שהשעון הביולוגי של הילדים מעיר אותם לפני קריאת התרנגול או המואזין. "דונט קול אס, ווי קול יו", סיכמה והלכה לישון שינה רציפה וארוכה.
בבוקר היא נזכרה שיש לה תוכניות למשך היום, ולמרות שהיא מאוד רוצה' היא תיאלץ להיפרד מאיתנו ולא להצטרף לטיול שיכלול בוודאי ליטוף של משהו, שייט באגם מבוייב ועוד פעילות לכל המשפחה. יותר משדודה רוני אוהבת ילדים - היא אוהבת להזדכות עליהם ולהחזירם להוריהם החוקיים. ולא, תודה. אין לה כוונות להרחיב את המשפחה עכשיו או בעתיד הקרוב. אני והיא יכולות להתקזז על האיזון הדמוגרפי. אני את שלי כבר תרמתי לעידוד הילודה. היא תתקזז איתי אחורי זה.
חבל שדודה רוני, שעכשיו קצת פחות אוהבת ילדים, לא הצטרפה אלינו. טיילנו עם זוג חברים והבנות שלהם, ביקרנו בכל מערה שכוחת אל בצפון, חקרנו שבילי סלעים וגילינו זנים חדשים של חרקים, בוץ ועלים. אבא של אמי גילה פרח חדש והילדים המציאו לו את השם המופלא – פלמידה. הוא סיפר להם ברצינות כה תהומית על הפרח החדש שכמה מטיילים התלהבו מספי בן יוסף החדש ושאלו אותו על עונות הצמיחה של הפלמידה. עד עכשיו הם משוכנעים שהפלמידה הוא פרח נדיר שגדל רק בשביל המוביל למערת פער, שהפטרייה שלצידו נקראת "חממידה", והמשקה האהוב עליה הוא כוס תה. אה, ובמערה יש דובים, אבל היום הם ישנים אז בגלל זה לא ראינו אותם. מי אמר שחיי ההורים לא עשירים, מגוונים ומשתנים?
לטורים הקודמים בסדרה:
לפנייה לכתב/ת 
